יח מִי־אֵ֣ל כָּמ֗וֹךָ נֹשֵׂ֤א עָוֹן֙ וְעֹבֵ֣ר עַל־פֶּ֔שַׁע לִשְׁאֵרִ֖ית נַֽחֲלָת֑וֹ לֹֽא־הֶחֱזִ֤יק לָעַד֙ אַפּ֔וֹ כִּֽי־חָפֵ֥ץ חֶ֖סֶד הֽוּא׃ יט יָשׁ֣וּב יְרַֽחֲמֵ֔נוּ יִכְבֹּ֖שׁ עֲוֹֽנֹתֵ֑ינוּ וְתַשְׁלִ֛יךְ בִּמְצֻל֥וֹת יָ֖ם כָּל־חַטֹּאותָֽם׃ כ תִּתֵּ֤ן אֱמֶת֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב חֶ֖סֶד לְאַבְרָהָ֑ם אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְתָּ לַֽאֲבֹתֵ֖ינוּ מִ֥ימֵי קֶֽדֶם׃
֍ ֍ ֍
(יח) עתה מודה הנביא לה' על הנהגתו עם ישראל, שהוא סולח על עוונותיהם, ורומז בדבריו לשלש עשרה מידות של רחמים: מִי אֵל כָּמוֹךָ – אתה, האל, מי כמוך, שהגם שבתחילה ייסרת את ישראל לכפר עוונותיהם, הרי באחרית הימים, בדור האחרון שיזכו להגאל, אתה נֹשֵׂא עָוֹן, כלומר, את ה'עוון', שנעשה על ידי כפירה ועיוות השכל, אתה נושא ואינך מעניש עליו, וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע – את ה'פשע' שהוא החטא במזיד ובמרד, אך לא בכפירה, תעביר לגמרי, לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ – לדור האחרון שישארו מישראל, באחרית הימים, ואפילו ל'עוון', שאינו נמחל לגמרי, לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ – לא ישאר לעולם הכעס על כך, כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא, וזו מידת 'רב חסד'.
(יט) יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ – ועל ידי מידת הרחמים יִכְבֹּשׁ ויסתיר את עֲוֹנֹתֵינוּ, שהם הנעשים בדרך כפירה, הגם שאינו מעבירם לגמרי, לא יבוא עליהם שום עונש לעתיד, וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם – את החטא, הבא בשגגה או מחמת פיתוי היצר, שלא בדרך מרד וכפירה, ישליך ה' למצולות ולא יזכר עוד כלל.
(כ) תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, שהבטיח ה' ליעקב 'וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה', ורמוז בזה שלאחר שיושפלו ישראל עד עפר בימי הגלות, יחזור ה' ויגאל אותם, ויתן להם נחלה ללא גבולות, והבטחה זו שהיתה מצד מידת 'אמת' אצל יעקב, כיון שכבר הבטיח זאת ה' לאברהם ויצחק, הרי היא מידת 'חֶסֶד' לְאַבְרָהָם, כי לאברהם לא התחייב ה' מצד הבטחה קודמת, והיה זה רק חסד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם, ואף שהיתה ההבטחה מימי קדם, הרי ה' 'נוצר חסד לאלפים', ומכח מידה זו ישמור ה' את הבטחתו לדור האחרון.
