יח סָ֖ר סָבְאָ֑ם הַזְנֵ֣ה הִזְנ֔וּ אָֽהֲב֥וּ הֵב֛וּ קָל֖וֹן מָֽגִנֶּֽיהָ׃ יט צָרַ֥ר ר֛וּחַ אוֹתָ֖הּ בִּכְנָפֶ֑יהָ וְיֵבֹ֖שׁוּ מִזִּבְחוֹתָֽם׃
֍ ֍ ֍
(יח) ואמנם באותו זמן היו בני מלכות יהודה, שהיו חלשים, נהנים מההגנה של מלכות ישראל, שהיתה חזקה יותר, ועל כך אומר להם הנביא שלא יבטחו בהם ולא ישענו עליהם, כיון שיש להם שלש חסרונות, סָר סָבְאָם – שכרותם גדולה ויוצאת מגדר הרגילות, הַזְנֵה הִזְנוּ – הרי לא רק שהם עצמם עובדים עבודה זרה וחוטאים בזנות, אלא הם גם מסיתים את האחרים לכך, אָהֲבוּ הֵבוּ קָלוֹן – אוהבים הם דברים נקלים ובזויים, ובכך מדביקים על עצמם את הקלון, מָגִנֶּיהָ – כל זה אירע לגיבורי מלכות ישראל, המגינים על מלכות יהודה.
(יט) צָרַר רוּחַ אוֹתָהּ בִּכְנָפֶיהָ – והרוח הזו, של השכרות, הזנות והקלון, כביכול צוררת את מלכות ישראל בכנפיה, ונוטלת אותה מארצה אל ארצות אשור ומצרים, וְיֵבֹשׁוּ מִזִּבְחוֹתָם – ועל ידי זה יתביישו ממה שזבחו אל עגלי הזהב.
