(ט) וַיֹּ֨אמֶר אֲבִישַׁ֤י בֶּן־צְרוּיָה֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ לָ֣מָּה יְקַלֵּ֞ל הַכֶּ֤לֶב הַמֵּת֙ הַזֶּ֔ה אֶת־אֲדֹנִ֖י הַמֶּ֑לֶךְ אֶעְבְּרָה־נָּ֖א וְאָסִ֥ירָה אֶת־רֹאשֽׁוֹ׃ (י) וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ מַה־לִּ֥י וְלָכֶ֖ם בְּנֵ֣י צְרֻיָ֑ה כֹּ֣ה יְקַלֵּ֗ל כִּ֤י ה֙' אָ֤מַר לוֹ֙ קַלֵּ֣ל אֶת־דָּוִ֔ד וּמִ֣י יֹאמַ֔ר מַדּ֖וּעַ עָשִׂ֥יתָה כֵּֽן׃ (יא) וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֤ד אֶל־אֲבִישַׁי֙ וְאֶל־כָּל־עֲבָדָ֔יו הִנֵּ֥ה בְנִ֛י אֲשֶׁר־יָצָ֥א מִמֵּעַ֖י מְבַקֵּ֣שׁ אֶת־נַפְשִׁ֑י וְאַ֨ף כִּֽי־עַתָּ֜ה בֶּן־הַיְמִינִ֗י הַנִּ֤חוּ לוֹ֙ וִֽיקַלֵּ֔ל כִּ֥י אָֽמַר־ל֖וֹ הֽ'׃ (יב) אוּלַ֛י יִרְאֶ֥ה ה֖' בְּעֵינִ֑י וְהֵשִׁ֨יב ה֥' לִי֙ טוֹבָ֔ה תַּ֥חַת קִלְלָת֖וֹ הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (יג) וַיֵּ֧לֶךְ דָּוִ֛ד וַֽאֲנָשָׁ֖יו בַּדָּ֑רֶךְ וְשִׁמְעִ֡י הֹלֵךְ֩ בְּצֵ֨לַע הָהָ֜ר לְעֻמָּת֗וֹ הָלוֹךְ֙ וַיְקַלֵּ֔ל וַיְסַקֵּ֤ל בָּֽאֲבָנִים֙ לְעֻמָּת֔וֹ וְעִפַּ֖ר בֶּֽעָפָֽר׃
֍ ֍ ֍
(ט) וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֶל הַמֶּלֶךְ, לָמָּה יְקַלֵּל הַכֶּלֶב הַמֵּת הַזֶּה אֶת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, והרי דברי שקר הוא אומר, כאילו דוד גרם למיתת שאול וביתו, ואם כן אֶעְבְּרָה נָּא, וְאָסִירָה אֶת רֹאשׁוֹ.
(י) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, הרי ממה נפשך, אם הוא מקלל מעצמו, מַה יזיק הדבר לִּי וְלָכֶם, בְּנֵי צְרֻיָה, כֹּה יְקַלֵּל – ימשיך ויקלל כרצונו, כי המקלל בדברי שקר אינו גורם לי בושה, ודבר זה הוא שקר מפורסם, כי מי אינו יודע שדוד לא הרג את אבנר ואת איש בושת, ואדרבה, העניש דוד את הורגיהם. ואם הוא מקלל כִּי כביכול ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת דָּוִד, אם כן מדוע תלך להענישו, וּמִי יֹאמַר לו מַדּוּעַ עָשִׂיתָה כֵּן.
(יא) הוסיף דוד לבאר לאנשיו כיצד יתכן שה' אמר לו לקלל, והרי בכך לכאורה ביטל ממנו ה' את אפשרות הבחירה בטוב, וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי וְאֶל כָּל עֲבָדָיו, אל תתפלאו על הדבר הזה, כי הִנֵּה בְנִי אֲשֶׁר יָצָא מִמֵּעַי, ובטבע הבן לאהוב את האב, וה' הגדיל את עונשי ולא רק שביטל את הבחירה ממנו, אלא אף הפך את טבע בני לשנוא אותי, והרי הוא עתה מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי, ואם כן ודאי קל יותר להטות את לב שמעי אל הקללה, וְאַף כִּי עַתָּה – שהרי זה בזמן הזה שאני נרדף ונשטם, והוא בֶּן הַיְמִינִי – משבט בנימין, שהם אנשי שאול, השונאים אותי, וגם אינו בא להורגני אלא רק לבזות אותי, ואם כן הַנִּחוּ לוֹ וִיקַלֵּל, כִּי אָמַר לוֹ ה'.
(יב) עתה הוסיף דוד לומר להם שתיתכן שתהיה לו תועלת מכך, כי אמנם עצם מרידתו של אבשלום היתה כעונש על מעשה בת שבע, וידע דוד שיקים עליו ה' רעה מביתו, והתועלת בזה היא רק לכפר על חטאו, אבל לא תהיה לו מכך תועלת נוספת. אבל העלבון שעשה לו שמעי לא היה חלק מהעונש, אלא דבר שנוסף כעת, ואם כן אוּלַי יהיה הדבר לטובתי, שיִרְאֶה ה' בְּעֵינִי [-בדמעות עיני], וכיון שכבר התכפר חטאי על ידי מרידת אבשלום, יהיו קללות אלו של שמעי כיסורים של אהבה, כמו שנאמר על הנעלבים ואינם עולבים, עושים מאהבה ושמחים ביסורים, שעליהם נאמר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו', וְהֵשִׁיב ה' לִי טוֹבָה תַּחַת קִלְלָתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה.
(יג) ולכן לא נמנע דוד מלהמשיך ולהלך באותה הדרך ליד שמעי, וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַאֲנָשָׁיו בַּדָּרֶךְ, וְשִׁמְעִי הֹלֵךְ בְּצֵלַע הָהָר לְעֻמָּתוֹ, הָלוֹךְ וַיְקַלֵּל, וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים לְעֻמָּתוֹ – לכיוון דוד, אך לא הגיעו אליו האבנים, כי היה רחוק (רד"ק), וְעִפַּר בֶּעָפָר – והוסיף לזרוק לכיוונו עפר.
