יח מָֽה־הוֹעִ֣יל פֶּ֗סֶל כִּ֤י פְסָלוֹ֙ יֹֽצְר֔וֹ מַסֵּכָ֖ה וּמ֣וֹרֶה שָּׁ֑קֶר כִּ֣י בָטַ֞ח יֹצֵ֤ר יִצְרוֹ֙ עָלָ֔יו לַֽעֲשׂ֖וֹת אֱלִילִ֥ים אִלְּמִֽים׃ יט ה֣וֹי אֹמֵ֤ר לָעֵץ֙ הָקִ֔יצָה ע֖וּרִי לְאֶ֣בֶן דּוּמָ֑ם ה֣וּא יוֹרֶ֔ה הִנֵּה־ה֗וּא תָּפוּשׂ֙ זָהָ֣ב וָכֶ֔סֶף וְכָל־ר֖וּחַ אֵ֥ין בְּקִרְבּֽוֹ׃ כ וַֽיהוָ֖ה בְּהֵיכַ֣ל קָדְשׁ֑וֹ הַ֥ס מִפָּנָ֖יו כָּל־הָאָֽרֶץ׃
֍ ֍ ֍
(יח) ועל פי זה מתווכח עמם על כך ששיבחו בעת המשתה את אלילי הזהב והכסף שלהם, כאילו בכוחם הצליחו במלחמותיהם, ואומר, מָה הוֹעִיל לכם הפֶּסֶל, כִּי פְסָלוֹ יֹצְרוֹ – והרי המפסל ויוצר אותו הוא אדם, ועשאו מַסֵּכָה – מחומר הניסך וניתך, ואם כן הוא דבר שפל גם מצד החומר שלו וגם מצד היוצר אותו, וּמוֹרֶה שָּׁקֶר – וגם מצד צורתו הוא מורה על דבר שקר, שהרי באמת אין בו כח כלל, כִּי בָטַח יֹצֵר יִצְרוֹ עָלָיו, לַעֲשׂוֹת אֱלִילִים אִלְּמִים, כלומר, כשם שהיוצר את הפסל אינו יכול לבטוח יותר מאשר שייצור אליל אילם, כי אינו יכול לתת בו כח דיבור, כך גם הבוטח בפסל אינו יכול לבטוח בו אלא בכך שיעשה את האדם הבוטח בו בעצמו, שיהפוך גופו להיות כאליל אילם, בכך שיהרג, וזו מליצה על בלשאצר, שבטח באלילי זהב וכסף, ולבסוף נהרג ונעשה כמותם, שוכב כאבן דומם ללא רוח חיים.
(יט) הוֹי על בלשאצר, האֹמֵר לָעֵץ הָקִיצָה, כשהתפלל לאלילי העץ שלו ניסה לעורר אותם שיקשיבו לתפילתו, ואומר הוא עוּרִי לְאֶבֶן דּוּמָם, הוּא יוֹרֶה – הוא, בלשאצר, יוכיח את אמיתות דברי, שהבוטח באליל אילם יהפוך להיות כמותו, כי הִנֵּה הוּא, בלשאצר, תָּפוּשׂ – לבוש בגדי זָהָב וָכֶסֶף, וְכָל רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ, והרי הוא ממש כדוגמת אליליו, העשויים זהב וכסף ואין בהם כל רוח חיים.
(כ) ולעומת האלילים הללו, שאין בהם כל כח, וכל הבוטח בהם נעשה דומם כמותם, וַה', אשר חיללתם את כלי קודשו וכבודו, עדיין הוא בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ, כי שכינתו שורה בבית המקדש, הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ, כי כולם הכירו את כבוד ה' ויראו ממנו, והתמלאה כל הארץ בידיעת כבוד ה'.
