טו ה֚וֹי מַשְׁקֵ֣ה רֵעֵ֔הוּ מְסַפֵּ֥חַ חֲמָֽתְךָ֖ וְאַ֣ף שַׁכֵּ֑ר לְמַ֥עַן הַבִּ֖יט עַל־מְעֽוֹרֵיהֶֽם׃ טז שָׂבַ֤עְתָּ קָלוֹן֙ מִכָּב֔וֹד שְׁתֵ֥ה גַם־אַ֖תָּה וְהֵֽעָרֵ֑ל תִּסּ֣וֹב עָלֶ֗יךָ כּ֚וֹס יְמִ֣ין יְהוָ֔ה וְקִֽיקָל֖וֹן עַל־כְּבוֹדֶֽךָ׃ יז כִּ֣י חֲמַ֤ס לְבָנוֹן֙ יְכַסֶּ֔ךָּ וְשֹׁ֥ד בְּהֵמ֖וֹת יְחִיתַ֑ן מִדְּמֵ֤י אָדָם֙ וַֽחֲמַס־אֶ֔רֶץ קִרְיָ֖ה וְכָל־יֹ֥שְׁבֵי בָֽהּ׃
֍ ֍ ֍
(טו) הוֹי על בלשאצר, מַשְׁקֵה רֵעֵהוּ – שהשקה את רעיו בכלי בית המקדש, מְסַפֵּחַ חֲמָתְךָ – ובכך הם הצטרפו לחום שלך, בלשאצר, כי בעת ששתו מכלי המקדש התחממו מאד, וְאַף שַׁכֵּר – וגם השתכרו שכרות גדולה וחזקה, עד שנרדמו ולא הרגישו כלל בביאת האויבים ובהריגת בלשאצר, ואף הם עצמם נהרגו תוך כדי שנתם, לְמַעַן הַבִּיט עַל מְעוֹרֵיהֶם – עד שהכל הביטו על ההקאה שהקיאו מתוך שכרותם.
(טז) ופונה ואומר לבלשאצר, אתה, שָׂבַעְתָּ קָלוֹן מִכָּבוֹד – שבעת דבר של קלון, שהוא היין, מתוך כלי של כבוד, שהוא כלי בית המקדש, והיתה כוונתם בכך לבזות את כלי המקדש, כי בשתיית יין יש קלון ובזיון יותר מבשתיית מים, ולכן שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל – תשתה גם אתה את כוס התרעלה, תִּסּוֹב עָלֶיךָ כּוֹס התרעלה מאת יְמִין ה', וזהו רמז ליד המלאך שכתבה על קיר היכלו של בלשאצר את המילים המרמזות על סיום מלכותו, ובכך שתה את כוס התרעלה, וְקִיקָלוֹן עַל כְּבוֹדֶךָ – ובגלל הקלון ששתית בכלי כבוד ה', כאמור בתחילת הפסוק, בא לך קיא וקלון על כבודך.
(יז) כִּי חֲמַס לְבָנוֹן יְכַסֶּךָּ – החמס שעשית לבית המקדש המכונה 'לבנון', בכך שחיללת את כלי המקדש, הוא שיכסה אותך בקלון, וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַן – וכאילו דם בהמות הקרבנות שבכלים אלו התעורר להביא על בבל שוד ושבר, ויהיה זה עונש מִדְּמֵי אָדָם – על דם בני אדם ששפכו, וַחֲמַס אֶרֶץ קִרְיָה וְכָל יֹשְׁבֵי בָהּ, שהחריבו ושדדו את כל הארצות.
