טז וְ֭הוֹחַלְתִּי כִּי־לֹ֣א יְדַבֵּ֑רוּ כִּ֥י עָֽ֝מְד֗וּ לֹא־עָ֥נוּ עֽוֹד׃ יז אַֽעֲנֶ֣ה אַף־אֲנִ֣י חֶלְקִ֑י אֲחַוֶּ֖ה דֵעִ֣י אַף־אָֽנִי׃ יח כִּ֭י מָלֵ֣תִי מִלִּ֑ים הֱ֝צִיקַ֗תְנִי ר֣וּחַ בִּטְנִֽי׃
֍ ֍ ֍
(טז) ובכל זאת לא אמרתי מיד את דברי, וְהוֹחַלְתִּי – המתנתי בדומיה, כי חשבתי שאחרי שינוחו מהויכוח הראשון ישובו ויחדשו את דבריהם, עד שראיתי בבירור כִּי לֹא יְדַבֵּרוּ, כִּי עָמְדוּ ממקומם שעל הארץ, כי כל זמן הויכוח ישבו עם איוב על הארץ, וזה סימן שהסתיים הויכוח, ולֹא עָנוּ עוֹד.
(יז) לכן אחרי שאתם עניתם את חלקכם בויכוח זה, אַעֲנֶה אַף אֲנִי את חֶלְקִי, אֲחַוֶּה דֵעִי אַף אָנִי.
(יח) ולא רק שהכנתי את תוכן הדברים ומהותם, אלא כִּי מָלֵתִי מִלִּים – הכנתי אפילו את המילים שבהם אומר ואסדר את הדברים, עד שאני מלא מאותם מילים, הֱצִיקַתְנִי רוּחַ בִּטְנִי, כי רוח הדברים הממלאים אותי מציקים לי, עד שאוציא אותם במילים שהכנתי להם.
