יד נָקַ֤בְתָּ בְמַטָּיו֙ רֹ֣אשׁ פְּרָזָ֔ו יִסְעֲר֖וּ לַֽהֲפִיצֵ֑נִי עֲלִ֣יצֻתָ֔ם כְּמֽוֹ־לֶאֱכֹ֥ל עָנִ֖י בַּמִּסְתָּֽר׃ טו דָּרַ֥כְתָּ בַיָּ֖ם סוּסֶ֑יךָ חֹ֖מֶר מַ֥יִם רַבִּֽים׃ טז שָׁמַ֣עְתִּי ׀ וַתִּרְגַּ֣ז בִּטְנִ֗י לְקוֹל֙ צָֽלְל֣וּ שְׂפָתַ֔י יָב֥וֹא רָקָ֛ב בַּֽעֲצָמַ֖י וְתַחְתַּ֣י אֶרְגָּ֑ז אֲשֶׁ֤ר אָנ֨וּחַ֙ לְי֣וֹם צָרָ֔ה לַֽעֲל֖וֹת לְעַ֥ם יְגוּדֶֽנּוּ׃
֍ ֍ ֍
(יד) עתה מתפלל הנביא על הצרות הרבות שיעברו על ישראל בזמן הגלות, נָקַבְתָּ – בעת שדיברת וגזרת, בְמַטָּיו רֹאשׁ פְּרָזָו – בעת שהעמים היטו את ראשי גדודיהם מערי הפרזות, והתקבצו למלחמה על אמונתם, ודבר זה היה בעת שהנוצרים עלו לכבוש את ארץ ישראל, ובעת שהישמעאלים נלחמו את מלחמת אמונתם, באותם זמנים יִסְעֲרוּ לַהֲפִיצֵנִי – נלחמו בישראל להפיצם מהארץ והרגו רבים מישראל. וגם בעת שלא הרגו בפרהסיא רבים מישראל, הרי עֲלִיצֻתָם – כל שמחתם היתה כְּמוֹ לֶאֱכֹל עָנִי בַּמִּסְתָּר – אם יוכלו בסתר להרוג או לגזול יחידים מישראל.
(טו) ובאותו זמן לא יתחדשו ניסים להושיע את ישראל, אלא אדרבה, כאשר דָּרַכְתָּ בַיָּם סוּסֶיךָ, לא יבקעו המים, אלא חֹמֶר – יהמו וירתחו מַיִם רַבִּים, להטביע את ישראל.
(טז) ובעת שיתחדשו צרות רבות וקשות על ישראל, תיולד אצלם רוח תקוה ובטחון, כי קבלה בידם שאין מלך המשיח בא אלא מתוך צרות ורעות, שהם חבלי משיח, וכאשר שָׁמַעְתִּי דבר זה, וַתִּרְגַּז בִּטְנִי על כך, לְקוֹל צָלְלוּ שְׂפָתַי – כשאשמע את הקול של שפתי האומה, האומרת דבר זה בקול חזק המצלצל באוזניים, ומחמת כן יָבוֹא רָקָב בַּעֲצָמַי, וְתַחְתַּי אֶרְגָּז, ומפרש מהו אותו קול שתאמר האומה, אֲשֶׁר אָנוּחַ לְיוֹם צָרָה – שכאשר יבוא יום צרה, יודעים הם שלאחר מכן יבוא המשיח ותבוא המנוחה, לַעֲלוֹת לְעַם יְגוּדֶנּוּ – ואז תעלה הצרה על העם המתאחד בגדודים להלחם בישראל, ואז ישראל ינוחו ויגאלו גאולה שלימה.
