ג וְקָרָ֨א זֶ֤ה אֶל־זֶה֙ וְאָמַ֔ר קָד֧וֹשׁ ׀ קָד֛וֹשׁ קָד֖וֹשׁ ה֣' צְבָא֑וֹת מְלֹ֥א כָל־הָאָ֖רֶץ כְּבוֹדֽוֹ׃ ד וַיָּנֻ֨עוּ֙ אַמּ֣וֹת הַסִּפִּ֔ים מִקּ֖וֹל הַקּוֹרֵ֑א וְהַבַּ֖יִת יִמָּלֵ֥א עָשָֽׁן׃ ה וָֽאֹמַ֞ר אֽוֹי־לִ֣י כִֽי־נִדְמֵ֗יתִי כִּ֣י אִ֤ישׁ טְמֵֽא־שְׂפָתַ֨יִם֙ אָנֹ֔כִי וּבְתוֹךְ֙ עַם־טְמֵ֣א שְׂפָתַ֔יִם אָֽנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֑ב כִּ֗י אֶת־הַמֶּ֛לֶךְ ה֥' צְבָא֖וֹת רָא֥וּ עֵינָֽי׃
֍ ֍ ֍
(ג) והמלאכים מזמינים זה את זה, כדי להשפיע זה על זה להשכיל את גדולת ה' וקדושתו, וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר, קָדוֹשׁ – מובדל ומופרש ה' בשמיים, שאין לו שייכות לשום צורה [ורומז בכך גם על ההנהגה הניסית המוזכרת לעיל, שעיקרה בשמים], קָדוֹשׁ – מובדל ומופרש ה' בארץ, שאין לו שייכות לשום חומר [ורומז בכך על ההנהגה הטבעית, שעיקרה בארץ], קָדוֹשׁ – מובדל ונעלה מעל הזמן, כי קיומו נצחי, היה הווה ויהיה, ה' צְבָאוֹת, והגם שהוא קדוש בתכלית הקדושה והרוממות, מכל מקום מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, כי אפילו הארץ, שהיא הקצה התחתון של השתלשלות העולמות, מלאה מכבודו, כי אין מקום ריק מהשגחת ה'.
(ד) וראה הנביא בחזיונו כי מקול הרעש הגדול של המלאכים, שבא מחוץ להיכל אל ההיכל, שהוא מרמז על העולם הזה בכלל ועל כנסת ישראל בפרט, וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים – הזדעזעו שערי ההיכל מִקּוֹל הַקּוֹרֵא, ושערים אלו מרמזים על הנביאים שהם נחשבים כשומרי הסף, כי בהם תלויה עיקר האשמה על כך שלא הוכיחו את ישראל, וְהַבַּיִת, שהוא מרמז על העולם הזה וכנסת ישראל, יִמָּלֵא [-התחיל להתמלאות] עָשָׁן, המרמז על קצף ה' עליהם.
(ה) וכשראה זאת הנביא הבין את הנמשל, המרמז על כעס ה' על ישראל ועל הנביאים שלא הוכיחום, וָאֹמַר, אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי – אוי לי על המשל והדמיון שהראו לי בנבואה זו, שבהזדעזעות שערי הבית המשילו לי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי, על כך שאיני מוכיח את ישראל כראוי בשפתי, וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב, כי בכך שהתמלא הבית עשן המשילו לו שה' כועס גם על ישראל, שאינם מקבלים תוכחות, ומאחר וה' כועס עלי ועל ישראל, אוי לי על כִּי אֶת כבוד הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי, ואין אני ואין עמי ראויים לכך.
