ו וַיָּ֣עָף אֵלַ֗י אֶחָד֙ מִן־הַשְּׂרָפִ֔ים וּבְיָד֖וֹ רִצְפָּ֑ה בְּמֶ֨לְקַחַ֔יִם לָקַ֖ח מֵעַ֥ל הַמִּזְבֵּֽחַ׃ ז וַיַּגַּ֣ע עַל־פִּ֔י וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה נָגַ֥ע זֶ֖ה עַל־שְׂפָתֶ֑יךָ וְסָ֣ר עֲוֹנֶ֔ךָ וְחַטָּֽאתְךָ֖ תְּכֻפָּֽר׃ ח וָֽאֶשְׁמַ֞ע אֶת־ק֤וֹל אֲדֹנָי֙ אֹמֵ֔ר אֶת־מִ֥י אֶשְׁלַ֖ח וּמִ֣י יֵֽלֶךְ־לָ֑נוּ וָֽאֹמַ֖ר הִנְנִ֥י שְׁלָחֵֽנִי׃
֍ ֍ ֍
(ו) וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים – מלאך המיוחד להגעת הנבואה אל הנביאים, והוא מיכאל שר ישראל, וּבְיָדוֹ רִצְפָּה – גחלת אש, כלומר, דיבור נבואה הנמשל לאש, והגם שהמלאך עצמו נדמה לנביא כ'שרף', כלומר מלאך אש, מכל מקום היה דיבור הנבואה גבוה ונעלה יותר, עד שלא היה השרף יכול להחזיקו בידיו, אלא בְּמֶלְקַחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, וכביכול תפס השרף את הדיבור על ידי צבת, כפי שבני אדם מחזיקים גחלת, וראה כאילו ניטל הדיבור מעל המזבח, כי המזבח מיוחד לכפר עוונות על ידי הקרבנות, וגם דיבור זה בא לכפר עליו, וכפי שיבואר.
(ז) וַיַּגַּע השרף את הדיבור עַל פִּי, כי ניתן דבר הנבואה בפיו של הנביא, וַיֹּאמֶר, הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ – בכך שתקבל את השליחות לומר לישראל את דבר הנבואה בשפתיך, ולהוכיחם, וְסָר עֲוֹנֶךָ המוזכר לעיל (פסוק ה), שכעס ה' על הנביאים שאינם מוכיחים את ישראל, וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר – ותכופר אף בחינת השוגג שבחטא זה, עד שלא יישאר כלל.
(ח) ועתה מבאר את הנמשל של קבלת הגחלת על ידי השרף, שזו קבלת הנבואה דרכו, וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל אֲדֹנָי אֹמֵר, אֶת מִי אֶשְׁלַח – מי הוא שאתרצה בו לשלחו, וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ – ומי הוא השליח שיתרצה בעצמו להיות שליח, וָאֹמַר, הִנְנִי מוכן לכך מצד עצמי, להיות שליח, ואם גם בעיני ה' טוב הדבר, שְׁלָחֵנִי.
