יג וַֽיְבַשְּׁל֥וּ הַפֶּ֛סַח בָּאֵ֖שׁ כַּמִּשְׁפָּ֑ט וְהַקֳּדָשִׁ֣ים בִּשְּׁל֗וּ בַּסִּיר֤וֹת וּבַדְּוָדִים֙ וּבַצֵּ֣לָח֔וֹת וַיָּרִ֖יצוּ לְכָל־בְּנֵ֥י הָעָֽם׃ יד וְאַחַ֗ר הֵכִ֤ינוּ לָהֶם֙ וְלַכֹּ֣הֲנִ֔ים כִּ֤י הַכֹּֽהֲנִים֙ בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֔ן בְּהַֽעֲל֛וֹת הָֽעוֹלָ֥ה וְהַֽחֲלָבִ֖ים עַד־לָ֑יְלָה וְהַלְוִיִּם֙ הֵכִ֣ינוּ לָהֶ֔ם וְלַכֹּֽהֲנִ֖ים בְּנֵ֥י אַֽהֲרֹֽן׃ טו וְהַמְשֹֽׁרְרִ֨ים בְּנֵֽי־אָסָ֜ף עַל־מַֽעֲמָדָ֗ם כְּמִצְוַ֤ת דָּוִיד֙ וְאָסָ֞ף וְהֵימָ֤ן וִֽידֻתוּן֙ חוֹזֵ֣ה הַמֶּ֔לֶךְ וְהַשֹּֽׁעֲרִ֖ים לְשַׁ֣עַר וָשָׁ֑עַר אֵ֣ין לָהֶ֗ם לָסוּר֙ מֵעַ֣ל עֲבֹֽדָתָ֔ם כִּֽי־אֲחֵיהֶ֥ם הַלְוִיִּ֖ם הֵכִ֥ינוּ לָהֶֽם׃ טז וַ֠תִּכּוֹן כָּל־עֲבוֹדַ֨ת יְהוָ֜ה בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ לַֽעֲשׂ֣וֹת הַפֶּ֔סַח וְהַֽעֲל֣וֹת עֹל֔וֹת עַ֖ל מִזְבַּ֣ח יְהוָ֑ה כְּמִצְוַ֖ת הַמֶּ֥לֶךְ יֹֽאשִׁיָּֽהוּ׃ יז וַיַּֽעֲשׂ֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל הַֽנִּמְצְאִ֛ים אֶת־הַפֶּ֖סַח בָּעֵ֣ת הַהִ֑יא וְאֶת־חַ֥ג הַמַּצּ֖וֹת שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃ יח וְלֹֽא־נַעֲשָׂ֨ה פֶ֤סַח כָּמֹ֨הוּ֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל מִימֵ֖י שְׁמוּאֵ֣ל הַנָּבִ֑יא וְכָל־מַלְכֵ֣י יִשְׂרָאֵ֣ל ׀ לֹֽא־עָשׂ֡וּ כַּפֶּ֣סַח אֲשֶׁר־עָשָׂ֣ה יֹֽ֠אשִׁיָּהוּ וְהַכֹּֽהֲנִ֨ים וְהַלְוִיִּ֤ם וְכָל־יְהוּדָה֙ וְיִשְׂרָאֵ֣ל הַנִּמְצָ֔א וְיֽוֹשְׁבֵ֖י יְרֽוּשָׁלִָֽם׃ יטבִּשְׁמוֹנֶ֤ה עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה לְמַלְכ֖וּת יֹֽאשִׁיָּ֑הוּ נַֽעֲשָׂ֖ה הַפֶּ֥סַח הַזֶּֽה׃
֍ ֍ ֍
(יג) וַיְבַשְּׁלוּ – צלו את קרבן הַפֶּסַח בָּאֵשׁ, כַּמִּשְׁפָּט. וְהַקֳּדָשִׁים – קרבנות החגיגה, בִּשְּׁלוּ בַּסִּירוֹת וּבַדְּוָדִים וּבַצֵּלָחוֹת, וַיָּרִיצוּ לְכָל בְּנֵי הָעָם.
(יד) וְאַחַר שסיימו הלויים להכין לכל העם, הֵכִינוּ הלויים לָהֶם וְלַכֹּהֲנִים, כִּיהַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן היו עסוקים בְּהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַחֲלָבִים עַד לָיְלָה, ולכן לא יכלו הכהנים להכין לעצמם, וְהַלְוִיִּם הֵכִינוּ לָהֶם וְלַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן.
(טו) וְהַמְשֹׁרְרִים בְּנֵי אָסָף עמדו עַל מַעֲמָדָם לשורר, כְּמִצְוַת – כפי המזמורים שתיקנו דָּוִיד המלך, וְאָסָף, וְהֵימָן, וִידֻתוּן, שכל אחד מהם היה חוֹזֵה הַמֶּלֶךְ,וְהַשֹּׁעֲרִים המיוחדים לְשַׁעַר וָשָׁעַר, עמדו כל אחד במקומו, ואֵין לָהֶם לָסוּר מֵעַלעֲבֹדָתָם, כִּי אֲחֵיהֶם הַלְוִיִּם הֵכִינוּ לָהֶם את הפסחים.
(טז) וַתִּכּוֹן – נעשה הכל כראוי כָּל עֲבוֹדַת ה' בַּיּוֹם הַהוּא, לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח הנאכל לישראל, וְהַעֲלוֹת עֹלוֹת [-חלקי הקרבן הקרבים] עַל מִזְבַּח ה', כְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְיֹאשִׁיָּהוּ.
(יז) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִים בירושלים אֶת הַפֶּסַח בָּעֵת הַהִיא, וְאֶת חַגהַמַּצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים.
(יח) וְלֹא נַעֲשָׂה פֶסַח כָּמֹהוּ בְּיִשְׂרָאֵל מִימֵי שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא, וְכָל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל,ואפילו דוד ושלמה, לֹא עָשׂוּ כַּפֶּסַח אֲשֶׁר עָשָׂה יֹאשִׁיָּהוּ, כיון שיאשיהו ביער תחילה את כל העבודה זרה שהיתה בארץ ישראל, וביטל את הבמות שהיו מקריבים בהם לה' שלא כדין, והתאספו אליו כל ישראל שהיו בארץ באותו זמן, וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, וְכָל יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל הַנִּמְצָא בירושלים בזמן הפסח,וְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם הדרים בה בקביעות.
(יט) בִּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְמַלְכוּת יֹאשִׁיָּהוּ, נַעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּה.
