כו הַשְׁכִּירֻ֕הוּ כִּ֥י עַל־יְהוָ֖ה הִגְדִּ֑יל וְסָפַ֤ק מוֹאָב֙ בְּקִיא֔וֹ וְהָיָ֥ה לִשְׂחֹ֖ק גַּם־הֽוּא׃ כז וְאִ֣ם ׀ ל֣וֹא הַשְּׂחֹ֗ק הָיָ֤ה לְךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אִם־בְּגַנָּבִ֖ים נִמְצָ֑א כִּֽי־מִדֵּ֧י דְבָרֶ֥יךָ בּ֖וֹ תִּתְנוֹדָֽד׃
֍ ֍ ֍
(כו) הַשְׁכִּירֻהוּ את כוס התרעלה, כִּי עַל ה' הִגְדִּיל בדיבורי חירופים וגידופים, וְסָפַק מוֹאָב בְּקִיאוֹ – כמו שיכור המקיא את היין ששתה, ומסתפק אם זהו יין או קיאו, וחוזר ושותהו, וְהָיָה לִשְׂחֹק גַּם הוּא – הכל שוחקים ומלגלגים עליו, כך יהיו מואב, שאחרי שהגלו אותם מארצם, חזרו בסתר ובהחבא לעריהם, ושוב הגלו אותם משם פעם נוספת [וכאילו הקיאה אותם ארצם, וחזרו אליה, והקיאה אותם פעם נוספת].
(כז) וְאִם לוֹא הַשְּׂחֹק הָיָה לְךָ יִשְׂרָאֵל – וזהו עונש על כך שהיו מואב מלגלגים על ישראל, שאחרי שהוגלו מארצם היו חוזרים אל עריהם בהחבא, והיו אומרים על היהודים, אִם בְּגַנָּבִים נִמְצָא – שהם כמו הגנבים החותרים את הבתים בחושך ובסתר, כִּי מִדֵּי דְבָרֶיךָ בּוֹ תִּתְנוֹדָד – כשהיית מדבר על היהודים היית נע ונד מרוב שחוק.