ד וְהָֽלְכ֤וּ בָנָיו֙ וְעָשׂ֣וּ מִשְׁתֶּ֔ה בֵּ֖ית אִ֣ישׁ יוֹמ֑וֹ וְשָֽׁלְח֗וּ וְקָֽרְאוּ֙ לִשְׁלֹ֣שֶׁת אַחְיֹֽתֵיהֶ֔ם לֶֽאֱכֹ֥ל וְלִשְׁתּ֖וֹת עִמָּהֶֽם׃ ה וַיְהִ֡י כִּ֣י הִקִּיפוּ֩ יְמֵ֨י הַמִּשְׁתֶּ֜ה וַיִּשְׁלַ֧ח אִיּ֣וֹב וַֽיְקַדְּשֵׁ֗ם וְהִשְׁכִּ֣ים בַּבֹּקֶר֮ וְהֶֽעֱלָ֣ה עֹלוֹת֮ מִסְפַּ֣ר כֻּלָּם֒ כִּ֚י אָמַ֣ר אִיּ֔וֹב אוּלַי֙ חָֽטְא֣וּ בָנַ֔י וּבֵֽרְכ֥וּ אֱלֹהִ֖ים בִּלְבָבָ֑ם כָּ֛כָה יַֽעֲשֶׂ֥ה אִיּ֖וֹב כָּל־הַיָּמִֽים׃
֍ ֍ ֍
(ד) לפעמים מתמוטט מצבו של האדם מחמת בניו ובני ביתו שיש ביניהם מריבות וקטטות, וחורשים רעה זה על זה, אך אצל איוב לא היה הדבר כן, אלא אדרבה, היו כל ילדיו חיים יחד באחוה ורעות, וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה,בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ – לכל איש מהם היה יום מיוחד בשבוע שבו הוא היה עושה משתה לכל אחיו, ולא היתה ביניהם קנאה ושנאה. וגם עם אחיותיהם היו חיים באחוה, וְשָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לִשְׁלֹשֶׁת אַחְיֹתֵיהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִמָּהֶם.
(ה) הגם שהתבאר לעיל שאיוב עצמו היה ירא אלוקים וסר מרע, הרי לפעמים נענש האדם מחמת חטאי בני ביתו, שהיה בידו למחות בהם ולא מיחה, אך אצל איוב לא היה שייך דבר זה, כי השגיח על בני ביתו לקדשם ולטהרם מכל חטא, ולכן, וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה – כאשר הסתיימו שבעת הימים שבהם ערכו שבעת בניו משתה, קודם שיתחילו שבעת הימים הבאים, וַיִּשְׁלַח אִיּוֹבוַיְקַדְּשֵׁם – הזמינם שיתכוננו ליום המחרת, וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר, וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּרכֻּלָּם, והעולה באה לכפר על הרהור הלב, כִּי אָמַר אִיּוֹב, אוּלַי חָטְאוּ בָנַי בעת המשתה, וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם – שמא עלתה בליבם מחשבת אוון נגד ה'. ואת כל זה לא עשה איוב פעם אחת, אלא כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים. ונמצא שלא היתה שום סיבה לייסורי איוב, לא סיבה טבעית, לא סיבה של עונש משמים, ואף לא סיבה שמחמתה יהיה אדם בעל בחירה שירצה להזיק לו.
