יא כֹּֽה־אָמַ֞ר אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה הַכֵּ֨ה בְכַפְּךָ֜ וּרְקַ֤ע בְּרַגְלְךָ֙ וֶֽאֱמָר־אָ֔ח אֶ֛ל כָּל־תּֽוֹעֲב֥וֹת רָע֖וֹת בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁ֗ר בַּחֶ֛רֶב בָּֽרָעָ֥ב וּבַדֶּ֖בֶר יִפֹּֽלוּ׃ יב הָֽרָח֞וֹק בַּדֶּ֣בֶר יָמ֗וּת וְהַקָּרוֹב֙ בַּחֶ֣רֶב יִפּ֔וֹל וְהַנִּשְׁאָר֙ וְהַנָּצ֔וּר בָּֽרָעָ֖ב יָמ֑וּת וְכִלֵּיתִ֥י חֲמָתִ֖י בָּֽם׃ יג וִֽידַעְתֶּם֙ כִּֽי־אֲנִ֣י יְהוָ֔ה בִּֽהְי֣וֹת חַלְלֵיהֶ֗ם בְּתוֹךְ֙ גִּלּ֣וּלֵיהֶ֔ם סְבִיב֖וֹת מִזְבְּחֽוֹתֵיהֶ֑ם אֶל֩ כָּל־גִּבְעָ֨ה רָמָ֜ה בְּכֹ֣ל ׀ רָאשֵׁ֣י הֶֽהָרִ֗ים וְתַ֨חַת כָּל־עֵ֤ץ רַֽעֲנָן֙ וְתַ֨חַת֙ כָּל־אֵלָ֣ה עֲבֻתָּ֔ה מְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר נָֽתְנוּ־שָׁם֙ רֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ לְכֹ֖ל גִּלּֽוּלֵיהֶֽם׃ יד וְנָטִ֤יתִי אֶת־יָדִי֙ עֲלֵיהֶ֔ם וְנָֽתַתִּ֨י אֶת־הָאָ֜רֶץ שְׁמָמָ֤ה וּמְשַׁמָּה֙ מִמִּדְבַּ֣ר דִּבְלָ֔תָה בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֽוֹתֵיהֶ֑ם וְיָֽדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃
֍ ֍ ֍
(יא) כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים, הַכֵּה בְכַפְּךָ וּרְקַע בְּרַגְלְךָ לאות צער, וֶאֱמָר אָח לאות שמחה, ומבאר את מעשיו, סימני הצער הם אֶל כָּל תּוֹעֲבוֹת רָעוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל, וסימני השמחה הם על אֲשֶׁר בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדֶּבֶר יִפֹּלוּ.
(יב) הָרָחוֹק מהעיר, בַּדֶּבֶר יָמוּת. וְהַקָּרוֹב לעיר, בַּחֶרֶב יִפּוֹל. וְהַנִּשְׁאָר וְהַנָּצוּר – הנשאר בעיר שיהיה נצור במצור, בָּרָעָב יָמוּת, והשמחה בכל זה היא בכך שעל ידי זה וְכִלֵּיתִי חֲמָתִי בָּם – תכלה החימה שהיתה לי עליהם.
(יג) והתועלת הנוספת שתהיה מכך, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' המשגיח ומעניש, וההכרה בכך היא בִּהְיוֹת חַלְלֵיהֶם בְּתוֹךְ גִּלּוּלֵיהֶם, סְבִיבוֹת מִזְבְּחוֹתֵיהֶם, אֶל כָּל גִּבְעָה רָמָה, ובְּכֹל רָאשֵׁי הֶהָרִים, וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן וְתַחַת כָּל אֵלָה עֲבֻתָּה, מְקוֹם אֲשֶׁר נָתְנוּ שָׁם רֵיחַ נִיחֹחַ לְכֹל גִּלּוּלֵיהֶם, ועל ידי זה ידעו שבא להם העונש עבור חטא זה.
(יד) ותהיה לכם סיבה נוספת להכיר שהעונש בא בהשגחה פרטית מה', וְנָטִיתִי אֶת יָדִי עֲלֵיהֶם, וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה [-יהיה בה שממון מתמיד], יותר מִמִּדְבַּר דִּבְלָתָה שהיה שומם מאד, בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיהֶם, באופן שכל מקום שהיה מיושב יותר, יהיה עתה חרב יותר, ודבר זה הוא שלא כדרך הטבע, וְיָדְעוּ על ידי זה כִּי אֲנִי ה'.
