יט וְכִֽי־יֹאמְר֣וּ אֲלֵיכֶ֗ם דִּרְשׁ֤וּ אֶל־הָֽאֹבוֹת֙ וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִ֔ים הַֽמְצַפְצְפִ֖ים וְהַמַּהְגִּ֑ים הֲלוֹא־עַם֙ אֶל־אֱלֹהָ֣יו יִדְרֹ֔שׁ בְּעַ֥ד הַֽחַיִּ֖ים אֶל־הַמֵּתִֽים׃ כ לְתוֹרָ֖ה וְלִתְעוּדָ֑ה אִם־לֹ֤א יֹֽאמְרוּ֙ כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֵֽין־ל֖וֹ שָֽׁחַר׃ כא וְעָ֥בַר בָּ֖הּ נִקְשֶׁ֣ה וְרָעֵ֑ב וְהָיָ֨ה כִֽי־יִרְעַ֜ב וְהִתְקַצַּ֗ף וְקִלֵּ֧ל בְּמַלְכּ֛וֹ וּבֵֽאלֹהָ֖יו וּפָנָ֥ה לְמָֽעְלָה׃ כב וְאֶל־אֶ֖רֶץ יַבִּ֑יט וְהִנֵּ֨ה צָרָ֤ה וַֽחֲשֵׁכָה֙ מְע֣וּף צוּקָ֔ה וַֽאֲפֵלָ֖ה מְנֻדָּֽח׃ כג כִּ֣י לֹ֣א מוּעָף֮ לַֽאֲשֶׁ֣ר מוּצָ֣ק לָהּ֒ כָּעֵ֣ת הָֽרִאשׁ֗וֹן הֵקַ֞ל אַ֤רְצָה זְבֻלוּן֙ וְאַ֣רְצָה נַפְתָּלִ֔י וְהָאַֽחֲר֖וֹן הִכְבִּ֑יד דֶּ֤רֶךְ הַיָּם֙ עֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֔ן גְּלִ֖יל הַגּוֹיִֽם׃
֍ ֍ ֍
(יט) וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם כנגד דברי הנביא שהזהיר את העם שלא ימרדו במלכות בית דוד, ונתן אותות על דבריו, דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים, שהם אומרים בהיפך מדברי הנביא, וכך יאמרו לכם אותם בני אדם הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים דברי הבל ורעות רוח, ויבקשו להוכיח לכם שיש לשמוע לאובות ולידעונים ואין בכך חטא, שהֲלוֹא כל עַם אֶל אֱלֹהָיו יִדְרֹשׁ בְּעַד הַחַיִּים אֶל הַמֵּתִים, והם האובות והידעונים המעלים את המתים לומר להם עתידות.
(כ) אין הדבר כדבריהם, אלא עליכם לדרוש לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה שנתן לכם הנביא, אִם לֹא יֹאמְרוּ התורה והתעודה כַּדָּבָר הַזֶּה, אֲשֶׁר אֵין לוֹ לביקוש האובות והידעונים שָׁחַר ותועלת, ואין ראוי לְשַׁחַרוֹ ולבקש ממנו תועלת.
(כא) ומשלים הנביא את נבואתו לגבי מה שיקרה למלכות ישראל כשיגלו עשרת השבטים מעל אדמתם, ולא ישאר שם אדם, וְעָבַר בָּהּ נִקְשֶׁה – והאדם היחיד שיוכל לעבור שם הוא אותו שהקשה וחיזק את עצמו לקבל את כל המאורעות הקשים, וְרָעֵב, כי לא יהיו מאכלים בכל הארץ, וְהָיָה כִי יִרְעַב, וְהִתְקַצַּף, וְקִלֵּל את יומו בְּמַלְכּוֹ וּבֵאלֹהָיו – בשם מלכו ובשם אלוקיו. ולכל מקום שיפנה, וּפָנָה לְמָעְלָה – בין אם יפנה למעלה להסתכל לשם.
(כב) ובין אם יפנה פניו למטה, וְאֶל אֶרֶץ יַבִּיט, וְהִנֵּה צָרָה בארץ וַחֲשֵׁכָה בשמים מעל. ולא רק שתהיה צרה חיצונית, אלא יהיה גם מְעוּף צוּקָה – עייפות של מצוקת הנפש הפנימית, וַאֲפֵלָה, הגדולה מהחשכה, עד שיהיה האדם מְנֻדָּח האדם ממקומו, מחמת גודל האפילה.
(כג) כִּי לֹא מוּעָף לַאֲשֶׁר מוּצָק לָהּ – כי מלך אשור המציק ליושבי הארץ לא יתעייף מלבוא שוב ושוב אל הארץ, כָּעֵת הָרִאשׁוֹן הֵקַל אַרְצָה – בפעם הראשונה שהגיע לארץ היתה זו גלות קלה, שהגלה רק את יושבי ארץ זְבֻלוּן וְאַרְצָה נַפְתָּלִי, וכן בפעם השניה הגלה רק את שבטי ראובן וגד וחצי שבט מנשה היושבים בעבר הירדן, ועדיין היתה פליטה למלכות ישראל, וְהָאַחֲרוֹן הִכְבִּיד – והגלות האחרונה היתה כבדה וקשה ביותר, כי בה הגלה את כל שארית עשרת השבטים. וגלויות אלו היו בתחילה דֶּרֶךְ הַיָּם, וזו הגלות הראשונה שבה הגלה את שבט נפתלי, היושבים על שפת ים כנרת, והגלות השניה היתה בעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, שהגלה את ראובן וגד וחצי מנשה היושבים שם, והגלות האחרונה היתה לגְּלִיל הַגּוֹיִם – גלילות כל השבטים לגויהם, כלומר את כל השבטים היושבים במלכות ישראל.
