טז צ֖וֹר תְּעוּדָ֑ה חֲת֥וֹם תּוֹרָ֖ה בְּלִמֻּדָֽי׃ יז וְחִכִּ֨יתִי֙ לַֽה֔' הַמַּסְתִּ֥יר פָּנָ֖יו מִבֵּ֣ית יַֽעֲקֹ֑ב וְקִוֵּ֖יתִי־לֽוֹ׃ יח הִנֵּ֣ה אָֽנֹכִ֗י וְהַיְלָדִים֙ אֲשֶׁ֣ר נָֽתַן־לִ֣י ה֔' לְאֹת֥וֹת וּלְמֽוֹפְתִ֖ים בְּיִשְׂרָאֵ֑ל מֵעִם֙ ה֣' צְבָא֔וֹת הַשֹּׁכֵ֖ן בְּהַ֥ר צִיּֽוֹן׃
֍ ֍ ֍
(טז) אחרי שהודיע ה' לישעיהו בנבואה שייכשלו ישראל בכך שיילכו אחרי פקח בן רמליהו מלך ישראל, אמר לו ה' צוֹר תְּעוּדָה – צייר את העדות וההתראה הזו, וכמו שנאמר לעיל (פסוק א) שציווהו לחרוט על גליון צורת אנשים השוללים שלל במלחמה, חֲתוֹם תּוֹרָה – החתם את הלימוד הזה בְּלִמֻּדָי – על ידי עדים שהם לוֹמְדַי, שהם זכריה ואוריה שחתמו כעדים על הגליון הזה.
(יז) ואומר הנביא, מעתה ואילך וְחִכִּיתִי לַה', הַמַּסְתִּיר כעת את פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב, ועוזב אותם עתה ביד אויביהם, וְקִוֵּיתִי לוֹ, שיקיים את נבואתו הטובה.
(יח) הִנֵּה אָנֹכִי – המעשים שעשיתי בעצמי, של ציור הגליון והחתמת העדים, וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי ה', שנקראו בשמות 'עמנו אל' ו'מהר שלל חש בז', הם עומדים לְאֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים בְּיִשְׂרָאֵל מֵעִם ה' צְבָאוֹת, הַשֹּׁכֵן בְּהַר צִיּוֹן, ובודאי לא ישיב ה' את דברו, אחרי שבא בצירוף לאותות ועשיית מעשים בפועל.
