(יד) וַֽיַּעֲל֖וּ הָעִ֑יר הֵ֗מָּה בָּאִים֙ בְּת֣וֹךְ הָעִ֔יר וְהִנֵּ֤ה שְׁמוּאֵל֙ יֹצֵ֣א לִקְרָאתָ֔ם לַֽעֲל֖וֹת הַבָּמָֽה׃ (טו) וַֽה֔' גָּלָה אֶת־אֹ֣זֶן שְׁמוּאֵ֑ל י֣וֹם אֶחָ֔ד לִפְנֵ֥י בֽוֹא־שָׁא֖וּל לֵאמֹֽר׃ (טז) כָּעֵ֣ת ׀ מָחָ֡ר אֶשְׁלַח֩ אֵלֶ֨יךָ אִ֜ישׁ מֵאֶ֣רֶץ בִּנְיָמִ֗ן וּמְשַׁחְתּ֤וֹ לְנָגִיד֙ עַל־עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְהוֹשִׁ֥יעַ אֶת־עַמִּ֖י מִיַּ֣ד פְּלִשְׁתִּ֑ים כִּ֤י רָאִ֨יתִי֙ אֶת־עַמִּ֔י כִּ֛י בָּ֥אָה צַֽעֲקָת֖וֹ אֵלָֽי׃ (יז) וּשְׁמוּאֵ֖ל רָאָ֣ה אֶת־שָׁא֑וּל וַֽיהוָ֣ה עָנָ֔הוּ הִנֵּ֤ה הָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣רְתִּי אֵלֶ֔יךָ זֶ֖ה יַעְצֹ֥ר בְּעַמִּֽי׃
֍ ֍ ֍
(יד) וַיַּעֲלוּ שאול ונערו אל הָעִיר, הֵמָּה בָּאִים בְּתוֹךְ הָעִיר, וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל יֹצֵא לִקְרָאתָם, וכוונתו היתה לַעֲלוֹת הַבָּמָה, אבל זימן ה' שיצא באותו רגע ממש שיפגוש את שאול, והטעם לכך,
(טו) וַה' גָּלָה אֶת אֹזֶן שְׁמוּאֵל יוֹם אֶחָד לִפְנֵי בוֹא שָׁאוּל, לֵאמֹר,
(טז) כָּעֵת – ברגע זה ממש ביום המָחָר, אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן, וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד [-למלך ונשיא] עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים, כִּי רָאִיתִי אֶת עַמִּי, כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי, מפני הפלישתים הנוגשים בהם. וכיון שגילה ה' לשמואל שהוא עתיד לשלוח אליו את המלך המיועד, לכן,
(יז) וּשְׁמוּאֵל רָאָה אֶת שָׁאוּל, והיה חושב בדעתו האם זהו האיש, וַה' עָנָהוּ, הִנֵּה הָאִישׁ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ זֶה יַעְצֹר [-ימשול] בְּעַמִּי.
