ג כִּ֤י נֹ֣פֶת תִּ֭טֹּפְנָה שִׂפְתֵ֣י זָרָ֑ה וְחָלָ֖ק מִשֶּׁ֣מֶן חִכָּֽהּ׃ ד וְֽ֭אַחֲרִיתָהּ מָרָ֣ה כַֽלַּעֲנָ֑ה חַ֝דָּ֗ה כְּחֶ֣רֶב פִּיּֽוֹת׃
֍ ֍ ֍
(ג) בפסוקים הבאים יש משל ונמשל, המשל מדבר על אשה זרה, ועל יצר התאווה, והנמשל הוא יצר המחשבות הזרות המביאות לידי עבודה זרה, כִּי נֹפֶת [-מתיקות] תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי אשה זָרָה, וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ, כי טעם העבירה חלק כשמן, ואין החוטא מרגיש בו כל דופי, והנמשל הוא יצר העבודה הזרה, שלב האדם הולך אחרי דעות חיצוניות, והשפתיים מרמזות על הדעת, כי הדעות שעליהם יבנו את ראיותיהם מתוקים בפיו, והחיך מרמז על החכמה, כי טעם חכמתם נדמה לאדם חלק כשמן, ואינו מרגיש בו שום דבר רע.
(ד) וכנגד המתיקות שמדמה החוטא להרגיש בתחילה, וְאַחֲרִיתָהּ של אותה אשה זרה מָרָה כַלַּעֲנָה [-מין עשב מר מאד], וכנגד החיך החלק כשמן בתחילה, הרי סופה חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת [-חרב שיש לה שתי פיות, וחותכת משני צדדיה], ואף ביצר הרע של עבודה זרה כך הוא הענין, כי הנפש טועמת טעם מר כבר מתחילת היסודות של המחשבות הזרות, וסופן מביא לידי עבודה זרה ממש, ונכרת האדם בחרב העונש.
