ד אַל־תִּתֵּ֣ן שֵׁנָ֣ה לְעֵינֶ֑יךָ וּ֝תְנוּמָ֗ה לְעַפְעַפֶּֽיךָ׃ ה הִ֭נָּצֵל כִּצְבִ֣י מִיָּ֑ד וּ֝כְצִפּ֗וֹר מִיַּ֥ד יָקֽוּשׁ׃
֍ ֍ ֍
(ד) וכדי להנצל ממלכודת זו שנלכדת בה, אַל תִּתֵּן שֵׁנָה קבועה לְעֵינֶיךָ, וּתְנוּמָה [-ואפילו תנומה קלה] לְעַפְעַפֶּיךָ.
(ה) אלא עשה אחד משני דברים אלו, הִנָּצֵל כִּצְבִי מִיָּד – כשם שהצבי ניצל מרודפיו על ידי כח גופו וקרניו, וּכְצִפּוֹר מִיַּד יָקוּשׁ – כפי שצפור מצילה את עצמה מהמלכודת ששמים לה, שהיא מלאה דבק והצפור נדבקת אליה ואינה יכולה לברוח, והצלתה היא רק על ידי שתמרוט את נוצותיה המחוברות למלכודת, וכך תוכל להמלט. וכך אתה תינצל מהערבות, או בכח גופך, שתרצה את הזר שיוותר לך על תקיעת הכף, או על ידי שתניח ממונך ובגדיך ביד מי שערבת לו, כדי לרצותו. והנמשל לכל זה הוא נפש האדם, שכל איש מקבל מהקדוש ברוך הוא נפש רוחנית, והוא כ'ערב' לשמור עליה בטהרה, על ידי שישמור את התורה והמצוות, ואחר כך האדם הולך אחר תאוותיו ואחר יצרו הרע, ו'תוקע לו כפו' כמתחייב לעשות רצונו ולחטוא, והרי הוא כאילו לכוד בין התחייבותו הראשונה לה' לשמור את חוקיו ומצוותיו, לבין התחייבותו ליצר הרע ללכת אחר תאוות ליבו ולחטוא. והעצה לכך, כיון שהתחייבותו לה' קדמה לכל, לכן עליו 'להתרפס', כלומר להכניע את כוחות החומר והגוף, ולהגדיל את ה' ואת הנפש הרוחנית שבו, לא יתן שינה ותנומה לעיניו אלא יעבוד את ה' בתמידות, ועל ידי זה ינצל מהיצר הרע. ואף שהיצר כאילו תופסו בכח, יתגבר עליו כצבי המתגבר על רודפיו וממהר לברוח מהם. ואף אם נמשך אחרי היצר הרע והרי הוא כ'דבוק' לפיתוייו ולחטאיו, ינצל כצפור הבורחת מהמלכודת על ידי שמורטת את נוצותיה ובכך מצילה את עצמה, כך הוא יפריד מעצמו את הדברים החיצוניים והחומריים שלו, יחלק את ממונו לצדקה, יגלח את שערו לשם ה' כפי שעושה הנזיר, ויענה את גופו, באופן שלא ימשך עוד אחרי פיתויי ותאוות העולם הזה.
