ו לֵֽךְ־אֶל־נְמָלָ֥ה עָצֵ֑ל רְאֵ֖ה דְרָכֶ֣יהָ וַֽחֲכָֽם׃ ז אֲשֶׁ֖ר אֵֽין־לָ֥הּ קָצִ֗ין שֹׁטֵ֥ר וּמֹשֵֽׁל׃ ח תָּכִ֣ין בַּקַּ֣יִץ לַחְמָ֑הּ אָֽגְרָ֥ה בַ֝קָּצִ֗יר מַֽאֲכָלָֽהּ׃
֍ ֍ ֍
(ו) כל אדם כולל בתוכו את כל כוחות הבריאה שיש בעולם, וכל כח או מידה שיראה האדם באחד מבעלי החיים, ידע שכח זה נטוע גם בנפשו, ויש בעלי חיים שקיבלו מה' מידות או כוחות מסוימים שאינם נצרכים להם מצד עצמם, רק כדי שיראה אותם האדם וילמד מהם, ופונה עתה שלמה אל העצל, החושב שאין בנפשו את מידת הזריזות, או שחושב שאין הזריזות מידה טובה ונצרכת, ואומר לו, לֵךְ אֶל נְמָלָה, עָצֵל, רְאֵה דְרָכֶיהָ, שהיא פעולת כל ימיה בזריזות, ואף שמאכלה כל ימי חייה הוא רק גרעין וחצי של תבואה, הרי היא אוספת כמויות גדולות מאד של גרעינים, ובודאי נטע זאת ה' בטבעה רק כדי שתראה זאת, וַחֲכָם – תלמד ממנה לעשות כן בעניני החכמה, שתשקוד להרבות לעצמך חכמה ודעת, ותעשה כן בזריזות ובהשתדלות רבה.
(ז) אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין, שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל, שיכריחו אותה או ילמדו אותה לעשות כן [כפי שלפעמים נמצא בין בני האדם, שעושים דברים שאינם מטבעם, מחמת שהם פוחדים מהשוטר או המושל שיכולים להענישם, או מחמת שהם רואים את ה'קצין', שהוא אדם חשוב, שעושה מעשים אלו, וכיון שרוצים להידמות לו עושים כמעשיו].
(ח) תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ, אחרי אשר אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ, כי הקציר הוא קודם לקיץ, וכל זמן הקציר, שיש תבואה בשדות, היא אוספת גרעיני תבואה למאכלה, וגם בקיץ שבא אחר כך, כאשר כבר אין תבואה בשדות, תכין את מה שאספה, להניח הכל במקום משומר ובאופן שלא יתקלקל, ועושה כל זאת כדי שיהיה לה מזון שמור לימות החורף. ומזה תקח מוסר, לאסוף בימי הנעורים את דברי התורה וחוקי החכמה, ולא תסתפק בזה, אלא אחרי האסיפה עצמה תעמול ותשקוד להבינם בשכלך, ובכך תכין לך את 'מזון הנפש' לעולם הבא [וכשם שהנמלה לא תוכל להכין בחורף מאומה, ויש לה רק את מה שהכינה בקציר ובקיץ, כך האדם בעולם הבא לא יוכל להכין לעצמו מאומה, ורק מה שלמד בעולם הזה יהיה לו בעולם הבא].
