ט עַד־מָתַ֖י עָצֵ֥ל ׀ תִּשְׁכָּ֑ב מָ֝תַ֗י תָּק֥וּם מִשְּׁנָתֶֽךָ׃ י מְעַ֣ט שֵׁ֭נוֹת מְעַ֣ט תְּנוּמ֑וֹת מְעַ֓ט ׀ חִבֻּ֖ק יָדַ֣יִם לִשְׁכָּֽב׃ יא וּבָֽא־כִמְהַלֵּ֥ךְ רֵאשֶׁ֑ךָ וּ֝מַחְסֹֽרְךָ֗ כְּאִ֣ישׁ מָגֵֽן׃
֍ ֍ ֍
(ט) עַד מָתַי עָצֵל תִּשְׁכָּב, כי דרך העצל להשאר שוכב על מיטתו גם לאחר שכבר ישן דיו, מָתַי תָּקוּם מִשְּׁנָתֶךָ, כי דרכו לישון עד שעה מאוחרת ביום, ואחר כך ישכב בבטלה ולא יעשה דבר. והנמשל הוא לחיי האדם, שבימי נערותו הוא כישן, שבסכלותו אינו מבחין כלל בצורך שיש לו ללמוד תורה ולאסוף חכמה, וגם אחרי שהוא מתבגר ומתעורר להבין מה היא תכלית האדם, ויודע כבר שראוי שיעסוק בלימוד תורת ה', עדיין ישכב בעצלותו ולא יעשה מאומה, מפני העצלות.
(י) ומתאר את הנהגתו של העצל, תחילה מְעַט שֵׁנוֹת – ישן הוא את השינה הקבועה, וגם אחרי שמתעורר מעיקר שנתו אינו קם, אלא מְעַט תְּנוּמוֹת – מנמנם על משכבו, ישן מעט ומתעורר מעט, וגם אחרי שהתעורר לגמרי מתנומתו, לא יקום לעשות מעשה, אלא מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב – ישכב על מיטתו בחיבוק ידים, בלי לעשות מאומה.
(יא) כתוצאה מהעצלות מפסיד האדם גם את קניניו הגשמיים, וּבָא כִמְהַלֵּךְ רֵאשֶׁךָ – בתחילה יבואו אליו ה'רֵש' והעניות כאורח המהלך בדרכו, ואין מי שמונע ממנו מלהכנס, כך העצל אינו מגרש מיד את העניות הבאה אל ביתו, וּמַחְסֹרְךָ כְּאִישׁ מָגֵן – אמנם אחר כך, כאשר כבר נהיה לו מחסור ממש במאכל ובמשקה ושאר צרכיו, אז ירצה העצל להילחם במחסור, אך אז כבר יעמוד המחסור לנגדו כאיש מלחמה הנושא מגן, ולא יוכל העצל להילחם בו ולא לעשות לו מאומה.
