שנינו במשנה, 'בתולה נשאת ביום רביעי כו' שאם היה
לו טענת בתולים היה משכים לבית דין'. הגמרא
מבררת עתה את דיני נאמנותו של החתן לומר שלא
היתה כלתו בתולה: אָ מַ ר רַ ב ִּ י ֶא ְל ָעָזר, חתן הָ אוֹ מֵ ר ' ֶפ ַתח
ָפת ו ַח מָ צָ אתִּ י', ולא היתה הכלה בתולה, אף שאינו
נאמן כלפיה, מכל מקום נֶאֱ מָ ן הוא לגבי עצמו, ְלאֹו ְסָר ה
ָע ָליו, ְ ד ַשוְ יָ א ַא ַנ ְפ ֵשי ה חֲתִּ יכָ א ְ ד ִּא ס וָרא – כיון שעשאה
לגבי עצמו כחתיכת איסור, ואדם נאמן לאסור על
עצמו דבר שהוא אומר שהוא איסור, וְ הָ נ ֵי מִּ יל ֵי – ודין
זה הוא דוקא ב ְ אֵ ש ֶ ת כ ֹהֵ ן, ֵפר ו ש, ְ ד ֵלי ָכא אֶ ל ָא חַ ד סְ פֵ קָ א –
שאין בה אלא ספק אחד, סָ פֵ ק נבעלה לאחר ַת ְח ָתיו –
בעודה מאורסת לו, ונאסרה עליו אפילו אם היתה
אנוסה, סָ פֵ ק אֵ ין ַת ְח ָתיו, אלא קודם האירוסין, ואז אינה
נאסרת עליו, וכיון שזהו רק ספק אחד, נאסרת היא
עליו ]ולהלן יבואר מדוע בספק אחד נאסרת עליו[.
ומוסיף הרי"ף: וְ לֹא מָ צֵ ית ָא ַמְר ְת – ואין אתה יכול
לומר שיש כאן ספק נוסף, שגם אִּ ם ִּת ְמ ָצא לוֹ מַ ר שהיה
זה ַת ְח ָתיו, סָ פֵ ק מֻ כ ַ ת ֵעץ סָ פֵ ק ְ דר וַסת אִּ יש – יש כאן ספק
נוסף, שמא נבעלה על ידי איש ונאסרה עליו, שמא
הוכתה באותו מקום על ידי עץ וכדומה, והטעם שאין
זה נחשב ספק, כיון ְ ד ֻמ ַכת ֵעץ ִּפ ְת ָח ה ָסת ום, ואילו אדם
זה טוען שפתחה פתוח ]ורק לגבי דם בתולים שייכת
סברת מוכת עץ, שמחמת כן איבדה את דמיה[.
אִּ י נַ מ ֵ י – אופן נוסף שיש רק ספק אחד אם אסורה היא
או לא, כשטוען שהיה פתחה פתוח, ב ְ אֵ ש ֶ ת יִּ ש ְ רָ אֵ ל,
ִּק ש ִּ ין כשהיתה ְפח וָתה ד ָב ה אָ בִּ יהָ ו ְוה וא – ובתנאי ש ֶ ק ִּ ב ֵ ל
מִּ ב ַ ת ש ָ לֹש ש ָ נִּ ים וְ יוֹ ם אֶ חָ ד, ואם כן בודאי נבעלה לאחר
שהתקדשה לו ]כיון שאם נבעלה קודם לכן, והיינו
בהיותה פחותה מבת שלש שנים, הרי בתוליה חוזרים,
וכיון שהוא טוען שהיה פתחה פתוח, בודאי נבעלה
לאחר שנהייתה בת שלש, וממילא היינו לאחר שכבר
היתה מקודשת לו[, ַ דֲהָוה ֵלי ה חַ ד סְ פֵ קָ א – שיש כאן רק
ספק אחד, סָ פֵ ק ב ְ אֹנֶס סָ פֵ ק ב ְ רָ צוֹ ן, ואם היה זה ברצון
נאסרה עליו, ובשני אופנים אלו, של אשת כהן, או
אשת ישראל שהתקדשה פחותה מבת שלש שנים, הרי
זה סְ פֵ קָ א ְ דאֹוַרְיי ָתא – ספק של איסור תורה, והולכים
בו ְלח ו ְמָרא, והיא נאסרת עליו מחמת דברי עצמו. אֲ בָ ל
אם היתה זו אֵ ש ֶ ת יִּ ש ְ רָ אֵ ל ֶש ִּ נ ְתַקְ ד ָשה כשהיא יְ תֵ ירָ ה ַעל
ב ַ ת ש ָ לֹש ש ָ נִּ ים וְ יוֹ ם אֶ חָ ד, גם לדבריו שמצא פתח
פתוח, ֻמ ֶתֶרת היא לו, ְ ד ַהְוָיין ָל ה ְתֵרי סְ פֵ יקֵ י – כיון שיש
כאן שני ספיקות, סָ פֵ ק ַת ְח ָתיו זִּ נ ְ תָ ה סָ פֵ ק אֵ ין ַת ְח ָתיו,
ואם לא היה זה תחתיו, בהיותה מקודשת לו, אינה
נאסרת גם אם זינתה ברצון, וְ אִּ ם ִּת ְמ ָצא לוֹ מַ ר שנבעלה
בהיותה ַת ְח ָתיו, הרי זה סָ פֵ ק אם עשתה כן ב ְ רָ צוֹ ן
ונאסרה, סָ פֵ ק ב ְ אֹנֶס ולא נאסרה, שהרי אשת ישראל
ְ אינה נאסרת באונס,
ָל ה ְתֵרי סְ פֵ יקֵ י – ונמצא ִּה ְל ָכך הָ וְ יָ ין
שיש כאן שני ספיקות, ו ְתֵרי סְ פֵ יקֵ י ְ דאֹוָרְיי ָתא ְלק ו ָלא –
ובמקום שיש שני ספיקות באיסור תורה, מקילים,
ואינה נאסרת עליו.
דין נוסף בענין טענת פתח פתוח: אָ מַ ר רַ ב ְיה וָדה, אָ מַ ר
ש ְ מ ו ֵאל, חתן הָ אוֹ מֵ ר ֶפ ַתח ָפת ו ַח מָ צָ אתִּ י, נֶאֱ מָ ן ְל ַה ְפ ִּסיָד ה
ְכֻת ָב ָת ה, והיינו שלא תהיה כתובתה מאתים זוז,
ככתובת בתולה, אלא מאה זוז, ככתובת בעולה.
ומבארת הגמרא את טעם נאמנותו, אָ מַ ר רַ ב נַ חְ מָ ן, אָ מַ ר
ְשמ ו ֵאל, ִּמ ש ום רַ ב ִּ י ש ִּ מְ עוֹ ן ב ֶ ן אֶ ְל ָעָזר, חֲכָ מִּ ים ִּתְ קנ ו
לִּ בְ נוֹ ת יִּ ש ְ רָ אֵ ל דמי כתובה, ִּל ְבת וָלה מָ אתַ יִּ ם ו ְל ַא ְל ָמָנה
מָ נֶה, וְ הֵ ם ֶהֱא ִּמינ וה ו לענין זה, ש ֶ אִּ ם אָ מַ ר ֶפ ַתח ָפת ו ַח
מָ צָ אתִּ י, נֶאֱ מָ ן.
תמהה הגמרא, אִּ ם כ ֵ ן, שכל חתן נאמן לומר שמצא
פתח פתוח ולהפסידה כתובתה ממאתים למאה, מַ ה
הֹו חֲכָ מִּ ים ב ְ תַ ק ָ נָ תָ ן, והרי כל אחד יטען כן. מתרצת ִּעיל ו
הגמרא, אָ מַ ר רָ בָ א, חֲזָקָ ה היא, שאֵ ין אָ דָ ם טוֹ רֵ חַ ִּב ְסֻעָ דה
ו ַמ ְפ ִּסיָד ה – אם היה שונא אותה לא היה טורח בסעודת
נישואיה וטוען אחר כך שמצא פתח פתוח, אלא
מתחילה היה מגרשה, וכיון שטרח בסעודתו, בודאי
טענתו עתה היא טענה אמיתית.
וְ חָ זֵינַ ן לְ גָ אוֹ ן ְ דָק ָא ַמר – וראינו לדברי רב האי גאון בענין
זה, דהַ נ ֵי מִּ ילֵי – שנאמנותו של החתן לומר שמצא פתח
פתוח היא רק ְל ִּע ְנַין מָ נֶה מָ אתַ יִּ ם – לענין זה שלא
יתחייב בכתובתה מאתים זוז כבתולה, אלא מנה
כבעולה, אֲ בָ ל ְל ִּע ְנַין תֹוֶס ֶפת שכתב לה מרצונו
בכתובתה, לֹא מְ הֵ ימָ ן – אינו נאמן כלל להפסידה, אלא
גם אם טוען שמצא פתח פתוח, חייב הוא בתוספת
כתובתה, ְו ַט ְע ָמא ְ ד ִּמ ְס ַת ֵבר ה וא, ְ דלֹא ַתִּ קינ ו רַ ב ָ נָ ן אֶ ל ָא
מָ נֶה מָ אתַ יִּ ם – שהרי אין תקנת חכמים בענין זה אלא
מנה ומאתים, וכיון שכל חיובו מתקנת חכמים, יכלו
חכמים להוסיף ולתקן שיהא נאמן בטענתו שמצא
פתח פתוח, אֲ בָ ל תֹוֶס ֶפת כתובה, ִּאיה ו כ ָ תַ ב ַא ַנ ְפ ֵשי ה –
הוא כתב וחייב את עצמו, ולא הטיל תנאי בחיוב זה,
ְ
ִּהי ְל ָכך לֹא מְ הֵ ימָ ן – ולכן אינו נאמן אחר כך בטענותיו
לפטור את עצמו, כל זמן שאין לו ראיה לדבריו.
תפריט
תפריט
שלישי
י"ח תשרי התשפ"ז
