כ נְצֹ֣ר בְּ֭נִי מִצְוַ֣ת אָבִ֑יךָ וְאַל־תִּ֝טֹּ֗שׁ תּוֹרַ֥ת אִמֶּֽךָ׃ כא קָשְׁרֵ֣ם עַל־לִבְּךָ֣ תָמִ֑יד עָ֝נְדֵ֗ם עַל־גַּרְגְּרֹתֶֽךָ׃ כב בְּהִתְהַלֶּכְךָ֨ ׀ תַּנְחֶ֬ה אֹתָ֗ךְ בְּֽ֭שָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹ֣ר עָלֶ֑יךָ וַֽ֝הֲקִיצ֗וֹתָ הִ֣יא תְשִׂיחֶֽךָ׃
֍ ֍ ֍
(כ) לשון 'מצוה' מורה על ציווי והכרחה, כדרך אדון המצווה על עבדו או אב המצווה על בנו, ולשון 'תורה' היא על הלימודים, כמו האמונות והדעות, ועל כך אומר לבנו, נְצֹר בְּנִי מִצְוַת אָבִיךָ – את המצוות שציותה התורה תשמור לעשותם אף שהם נוגדים את טבעך [ולכן באה עליהם לשון 'ציווי'. ומייחס זאת אל האב, כיון שדרכו של האב להכריח את בנו לעשות דברים שאינו רוצה בהם], ואם אכן תעשה זאת, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ – הרי מעצמך כבר לא תיטוש את התורה, כי התורה עצמה קרובה לטבע האדם ולנפשו, ולא יטוש אותה מרצונו, ורק אם ירצה לעבור על המצוות וללכת אחרי תאוות ליבו, יטוש את התורה והאמונה כדי להצדיק בעיני עצמו את מעשיו הרעים, אך אם אכן ישמור את המצוות, ממילא ימשך בטבעו אחרי התורה.
(כא) והגם שהמצוות עצמם רחוקות מטבע הלב, קָשְׁרֵם עַל לִבְּךָ תָמִיד – שים אותם על לבך תמיד כאילו הם קשורים ללב בחבלים, כי הלב הוא הכח המושל בגוף, ועליך לקושרם ללב באופן שהלב מעצמו כבר יטה את הגוף לקיים את המצוות, עָנְדֵם עַל גַּרְגְּרֹתֶךָ – תענוד [-לשון קשירת תכשיט] את המצוות על הגרון, כלומר תדבר בהם תמיד בפיך, ועל ידי השינון התמידי בפה, יישמרו אצלך המצוות גם בלב.
(כב) ומוסיף ואומר לגבי תורת אמך, בְּהִתְהַלֶּכְךָ בדרכי סכנה, תַּנְחֶה אֹתָךְ בדרך הישרה. בְּשָׁכְבְּךָ לישון, שאז אין האדם משתמש בשכלו ובחושיו, תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ. וַהֲקִיצוֹתָ – כאשר תקיץ ותקום משנתך, הִיא תְשִׂיחֶךָ – תהיה שיחתך רק בתורה.
