טז אִם־קָרָ֥אתִי וַֽיַּעֲנֵ֑נִי לֹֽא־אַ֝אֲמִ֗ין כִּֽי־יַאֲזִ֥ין קוֹלִֽי׃ יז אֲשֶׁר־בִּשְׂעָרָ֥ה יְשׁוּפֵ֑נִי וְהִרְבָּ֖ה פְצָעַ֣י חִנָּֽם׃ יח לֹֽא־יִ֭תְּנֵנִי הָשֵׁ֣ב רוּחִ֑י כִּ֥י יַ֝שְׂבִּעַ֗נִי מַמְּרֹרִֽים׃
֍ ֍ ֍
(טז) אִם קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי – וגם אם אקרא, וה' יענה לי באמת, לֹא אַאֲמִין כִּי יַאֲזִין קוֹלִי – לא אוכל להאמין לכך שישמע לקולי למלא את בקשתי.
(יז) אֲשֶׁר בִּשְׂעָרָה יְשׁוּפֵנִי – ברוח סערה יכתות אותי, וכפי שאירע שרוח סערה הפילה את הבית על בניו ובנותיו, וְהִרְבָּה פְצָעַי חִנָּם, ובודאי לא יחון אותי עתה, לעשות עימי חסד.
(יח) ולא זו בלבד שלא יאזין בקולי להקל מעלי את היסורים, לֹא יִתְּנֵנִי אפילו הָשֵׁב רוּחִי, ולאחר שאשמיע קולי על ידי הוצאת הרוח מהפה, וארצה להשיב את הנשימה לפי במנוחה, גם זאת לא יניח לי, כִּי תיכף יַשְׂבִּעַנִי מַמְּרֹרִים, עד שתקצר נשימתי מחמת היסורים והכאב.
