כו כִּ֤י בְעַד־אִשָּׁ֥ה זוֹנָ֗ה עַֽד־כִּכַּ֫ר לָ֥חֶם וְאֵ֥שֶׁת אִ֑ישׁ נֶ֖פֶשׁ יְקָרָ֣ה תָצֽוּד׃ כז הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ וּ֝בְגָדָ֗יו לֹ֣א תִשָּׂרַֽפְנָה׃ כח אִם־יְהַלֵּ֣ךְ אִ֭ישׁ עַל־הַגֶּֽחָלִ֑ים וְ֝רַגְלָ֗יו לֹ֣א תִכָּוֶֽינָה׃ כט כֵּ֗ן הַ֭בָּא אֶל־אֵ֣שֶׁת רֵעֵ֑הוּ לֹ֥א יִ֝נָּקֶ֗ה כָּֽל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּֽהּ׃
֍ ֍ ֍
(כו) כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה, פנויה, תגיע עַד כִּכַּר לָחֶם, כי מחמתה תאבד את עשירותך ופרנסתך. וְאֵשֶׁת אִישׁ, נֶפֶשׁ יְקָרָה תָצוּד – תצוד את הנפש עצמה, אפילו אם תהיה זו נפש חשובה ויקרה, כמו נביא או שר.
(כז) ומביא שני משלים לחטא זה, הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בוערת בְּחֵיקוֹ, וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַפְנָה, והרי בודאי יישרפו בגדיו לגמרי.
(כח) אִם יְהַלֵּךְ אִישׁ עַל הַגֶּחָלִים, אף שאינם אש בוערת אלא רק גחלים, וגם אינו מניח אותם בחיקו אלא רק מהלך עליהם, וְרַגְלָיו לֹא תִכָּוֶינָה.
(כט) כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ, הרי הוא דומה למניח אש בוערת בחיקו, לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ, אפילו שלא חטא עמה ממש, מכל מקום דומה הוא למהלך על גחלים, שלא ינקה, אלא רגליו תיכוונה.
