משנה
הַפּוֹסֵק מָעוֹת לַחֲתָנוֹ – אדם שקידש את בתו, וקצב סכום מסוים לתת לחתנו לאחר הנישואין, וְקודם הנישואין מֵת חֲתָנוֹ ללא ילדים קודם שקיבל את המעות, וייבם אחיו של חתנו את ביתו, ותובע היבם שיתן לו חותנו את הסכום שקצב לאחיו המת, אָמְרוּ חֲכָמִים, יָכוֹל הוּא [-החותן] שֶׁיֹּאמַר, לְאָחִיךָ הָיִיתִי רוֹצֶה לִיתֵּן סכום זה, וּלְךָ אִי אֶפְשִׁי לִיתֵּן [אבל אם היה החתן עצמו חי, היה יכול לתבוע מחותנו שיתן לו את הסכום שהתחייב לו, או שלא ישא את הבת].
אדם הנושא אשה, כותב בשטר כתובתה את מה שהכניסה לו בנדונייתה, כדי שכאשר ימות או יגרשנה תיטול את נדונייתה. משנתנו מבארת שאין כותבים בשטר הכתובה את הסכום האמיתי של הנדוניה, ובגמרא יבואר הטעם לכך: פָּסְקָה האשה לְהַכְנִיס לוֹ בנדונייתה אֶלֶף דִּינָרִים, הרי הוּא פּוֹסֵק כְּנֶגְדָּן – כותב בכתובה כנגד דמים אלו התחייבות על חֲמִשָּׁה עָשָׂר מָנֶה, שהם אלף וחמש מאות דינרים, שליש יותר מהסכום האמיתי שהכניסה לו. וּכְנֶגֶד הַשּׁוּם – כנגד החפצים שהכניסה לו בנדוניה, שצריך לשום אותם ולהעריך את שוויים, הוּא פּוֹסֵק פָּחוֹת חֹמֶשׁ – הוא כותב בשטר הכתובה את שוויים בניכוי חומש מערכם האמיתי. אמנם, אם הסכימו שיכתוב בכתובה 'שׁוּם בְּמָנֶה, וְשָׁוֶה מָנֶה', המשמעות היא שאף על פי שהכניסה לו דברים ששומתם מנה, יכתוב לה גם הוא התחייבות על מנה, ולא ינכה חומש מאותו מנה, ולכן אֵין לוֹ אֶלָּא מָנֶה, ואינו יכול לדרוש שתכניס לו חפצים בשווי מנה וחומש. אבל אם כתבו רק 'שׁוּם בְּמָנֶה', אם רוצה היא שיכתוב בכתובה התחייבות על מנה, הרי היא נוֹתֶנֶת שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד סֶלַע וְדִינָר, שזהו מנה וחומש, וכמו שהתבאר, שמפחית הוא חומש מהערך האמיתי של מה שהכניסה לו במטלטלין, הצריכים שומא. וכן אם כתב בכתובה התחייבות כנגד שומת הנדוניא בְּסך אַרְבַּע מֵאוֹת, נוֹתֶנֶת חֲמֵשׁ מֵאוֹת. מַה שֶּׁהֶחָתָן פּוֹסֵק – גם הבגדים שהחתן נותן לה, והיא מכניסה אותם אחר כך כנדוניה, גם בהם הוּא פּוֹסֵק – מתחייב עליהם בשטר הכתובה בשיעור [פָּחוֹת] חֹמֶשׁ.
גמרא
שנינו במשנה, 'יכול הוא שיאמר, לאחיך הייתי רוצה ליתן, ולך אי אפשי ליתן'. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר שכך הוא הדין באופן שהרִאשׁוֹן תַּלְמִיד חָכָם, וְשֵׁנִי [-היבם] עַם הָאָרֶץ, שבודאי יכול הוא לומר שרצה ליתן סכום זה רק לחתן הראשון, שהיה תלמיד חכם, ולא לשני, שהוא עם הארץ, אֶלָּא אֲפִלּוּ אם היה הרִאשׁוֹן עַם הָאָרֶץ, ואף על פי כן התחייב לו סכום זה, וְשֵׁנִי הוא תַּלְמִיד חָכָם, מכל מקום יָכוֹל הוּא שֶׁיֹּאמַר, לְאָחִיךָ הָיִיתִי רוֹצֶה לִיתֵּן, וּלְךָ אִי אֶפְשִׁי לִיתֵּן.
שנינו בתלמוד יְרוּשַׁלְמִי (ה"ב), וְלָאו דְּבָרִים הַנִּקְנִים בַּאֲמִירָה הֵן – וכי אין דמים אלו בכלל מה שאמרו שהתחייבויות הורי החתן והורי הכלה אינם צריכים מעשה קנין, אלא די באמירתם לבדה כדי לחייבם, ואם כן אף כאן כיון שהתחייב וקצב סכום מעות לחתנו, אף על פי שלא נעשה קנין כבר זכה בהם החתן, ומעתה שמת החתן עצמו, ירש אותו היבם, ויכול הוא לתבוע מעות אלו מחותנו. ותירצו, תָּנֵי [-שנה] בַּר קַפָּרָא בברייתא, פּוֹסֵק עַל מְנָת לִכְנוֹס, ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, כָּל הַפּוֹסֵק מעות לַחֲתָנוֹ, דַּעְתּוֹ עַל מְנָת לִכְנוֹס הוּא – כוונתו שיחול עליו חיוב מעות זה רק לאחר שיינשאו, וְכֵיוָן שֶׁמֵּת חֲתָנוֹ וְלֹא כָּנַס, אלא היתה הבת רק מקודשת לו, לא חל חיובו לחתן עצמו, ואף שאחי המת ייבם את בתו ונשאה, מכל מקום אֵינוֹ חַיָּב לָתֵת לְאָחִיו, וכטעם המבואר במשנתנו, שיכול לומר שרצה לתת סכום זה רק לאחיו, ולא לו. מוסיף הרי"ף, וַחֲזִינָן מַאן דְּפֵּירֵשׁ בָּהּ פֵּירוּשָׁא אַחֲרִינָא – וראינו מי שפירש סוגיא זו בפירוש אחר, וַאֲנָן לֹא סְבִירָא לָן אֶלָּא הַאי דְּכַּתְבִינָן – ואנו איננו סוברים אלא כפי הפירוש שכתבנו.
שנינו במשנה, 'פסקה להכניס לו אלף דינרים הוא פוסק כנגדן חמשה עשר מנה וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש'. ובביאור טעמו של דין זה שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (ה"ג), מֶה רָאוּ חכמים לוֹמַר בְּאופן שהכניסה לו כְסָפִים, שמתחייב לה כנגדם אֶחָד וּמֶחֱצָה, וּבְשׁוּם – ובאופן שהכניסה לו מטלטלין שצריך לשום את שוויים כותב לה את ערכם פָּחוֹת חֹמֶשׁ, אָמַר רַבִּי בְּרַבִּי חֲנִינָא, שָׁמוּ – אמדו חכמים את דַעַת האִשָּׁה, שֶׁרוֹצָה לְבַלּוֹת כֵּלֶיהָ – שמעדיפה היא להשתמש בכליה שהכניסה בנדוניה עד שיתבלו, וְלִפְחֹת חֹמֶשׁ – ואף על פי שמחמת כן יפחית לה בעלה בכתובה חומש משוויים, וְשָׁמוּ – וכן אמדו חכמים את דַּעַת הָאִישׁ, שֶׁיִּשָּׂא וְיִתֵּן בַּכְּסָפִים שהכניסה לו אשתו, וְיַעֲשֵׂם אֶחָד וּמֶחֱצָה – וירויח שיעור שליש יותר ממה שהכניסה לו, ולכן כותב הוא לה מתחילה תוספת של שליש. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, הֲדָא אֲמָרָהּ – יש ללמוד מדין זה, שאֵין אָדָם רַשַּׁאי לִמְכֹּר כְּלֵי אִשְׁתּוֹ שהכניסה לו בנדונייתה, שהרי כל הטעם שהוא מפחית מערכם חומש הוא כיון שרצונה של האשה להשתמש בכלים אלו בעצמה, ואם ימכרם נמצא שהפסידה חומש בחינם.
