משנה
כפי שהתבאר במשנה לעיל, כאשר מכניסה האשה בנדוניה מעות בעין, כותב הבעל כנגדם בכתובתה סכום הגדול בשליש מהסכום האמיתי שהכניסה, ומשנתנו מוסיפה שדין זה אינו רק בסכומים גדולים, שיכול להרויח בהם מיד, אלא אם פָּסְקָה לְהַכְנִיס לוֹ כְּסָפִים ממש, המוכנים מיד להרויח בהם, סְלָעִים – כל אחד מהסלעים שהכניסה לו, ששוויו של הסלע הוא ארבעה דינרים, נַעֲשָׂה שִׁשָּׁה דִּינָרִים, והיינו תוספת של שליש מִלְבַר, ואפילו שזהו סכום קטן ביותר.
דין נוסף: וְהֶחָתָן, מְקַבֵּל עָלָיו לתת עֲשָׂרָה דִּינָרִים לְקֻפָּה, לְכָל מָנֶה וּמָנֶה – כנגד כל מנה שהכניסה לו בנדונייתה, שהמנה הוא מאה דינרים, וכנגד כל מאה דינרים נותן הוא עשרה דינרים לקופה, ובגמרא יבואר באיזו קופה מדובר.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בכל הדברים הללו, בין באופן כתיבת הדמים שהכניסה לו בנדונייתה, ובין באופן כתיבת שומת המטלטלין שהכניסה לו, הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה.
גמרא
שנינו במשנה, רבן שמעון בן גמליאל אומר, הכל כמנהג המדינה. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – הלכה כמותו, שנוהגים בזה כמנהג המדינה.
שנינו במשנה, 'והחתן מקבל עליו עֲשָׂרָה דִּינָרִין לְקֻפָּה לכל מנה ומנה'. מבררת הגמרא, מַאי – מה עניינה של אותה קֻפָּה. אָמַר רַב אַסִּי, קֻפָּה שֶׁל בְּשָׂמִים, לרחוץ בהם בתמרוקי הנשים, שכנגד כל מאה דינרים שמכניסה בנדונייתה נותן הבעל עשרה דינרים לקניית בשמים עבורה, לפי שאמדו חכמים שאשה המכניסה נדוניה בשווי מאה דינרים ראויה היא לבשמים בשווי עשרה דינרים, וכן כנגד כל מנה ומנה [הגמרא הסתפקה האם שיעור זה של בשמים הוא לכל יום ויום, או לכל חודש, או לכל שנה]. וְאָמַר רַב אַסִּי, לֹא נֶאֶמְרוּ דְּבָרִים אֵלּוּ אֶלָּא בִּירוּשָׁלַיִם, שהיו נוהגות להתקשט בבשמים, אבל במקומות אחרים, הכל כפי המנהג.
משנה
ציוו חכמים שיתן האדם מעט מנכסיו לבתו כדי שתנשא בו (רמב"ם), והַמַּשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ סְתָם, ולא פסק לה סכום מסוים, אפילו אם הוא עני ביותר, הרי זה לֹא יִפְחוֹת לָהּ מֵחֲמִשִּׁים זוּז, שזהו הסכום שנותנים אפילו לכלה עניה מקופה של צדקה. ואם פָּסַק אביה לְהַכְנִיסָהּ עֲרוּמָּה, כלומר, שאינו נותן לה דבר משלו, לֹא יֹאמַר הַבַּעַל כְּשֶׁתָּבֹא לְבֵיתִי, אחר הנישואין, אֲכַסֶּנָּה, אֶלָּא מְכַסָּהּ וְעוֹדָהּ בְּבֵית אָבִיהָ. וְכֵן גבאי צדקה הַמַּשִּׂיא אֶת הַיְתוֹמָה, לֹא יִפְחוֹת מֵחֲמִשִּׁים זוּז, ואפילו אם אין בקופת הצדקה ממון בסכום זה, חייבים הגבאים ללוות כסף כדי לתת ליתומה חמישים זוז אלו. וְאִם יֵשׁ בַּכִּיס – אם יש בקופה של צדקה ממון יתר, מְפַרְנְסִין אוֹתָהּ לְפִי כְּבוֹדָהּ.
גמרא
שנינו במשנה לגבי המשיא את בתו ולגבי גבאי צדקה המשיא את היתומה, שאין פוחתים לה מחמישים זו. אָמַר אַבַּיֵּי, הַנֵּי חֲמִשִּׁים זוּזֵי פְּשִׁיטֵי – אותם חמישים זוז הם בזוזי מדינה, הפחותים בערכם מזוזים צוריים [כי זוז צורי אחד שוה כשמונה זוזי מדינה].
הגמרא מביאה ברייתא בענין ההנהגה הראויה של גבאי צדקה בנישואי יתומים: תָּנוּ רַבָּנָן, יָתוֹם וִיתוֹמָה עניים, שֶׁבָּאוּ לְהִתְפַּרְנֵס – לקבל את צרכי מזונותיהם מקופה של צדקה, ואין בקופה די ממון עבור שניהם, מְפַרְנְסִין תחילה את הַיְתוֹמָה, וְאַחַר כָּךָ מְפַרְנְסִין את הַיָּתוֹם, מִפְּנֵי שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לְחַזֵּר על הפתחים, ואם לא יהיו לו מזונות מקופת הצדקה יוכל לחזר על הפתחים לצורך כך, וְאֵין דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לְחַזֵּר על הפתחים. וכן יָתוֹם וִיתוֹמָה שֶׁבָּאוּ לְהִנָּשֵׂא, וזקוקים לממון מקופת הצדקה, ואין בה די עבור שניהם, מַשִּׂיאִין תחילה אֶת הַיְּתוֹמָה, וְאַחַר כָּךְ מַשִּׂיאִין את הַיָּתוֹם, לפי שֶׁבָּשְׁתָּהּ שֶׁל אִשָּׁה שאינה נישאת מְרוּבָּה מִשֶּׁל אִישׁ.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, יָתוֹם שֶׁבָּא לִישָּׂא אִשָּׁה, שׂוֹכְרִין לוֹ בַּיִת, וּמַצִּיעִין לוֹ מִטָּה וְכָל כְּלֵי תַּשְׁמִישׁוֹ, וְאַחַר כָּךָ מַשִּׂיאִין לוֹ אִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו ח) 'דֵּי מַחְסוֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ', ויש לדרוש את הפסוק כך, 'מַחְסוֹרוֹ', זֶה בַּיִת, 'אֲשֶׁר יֶחְסַר' אֵלּוּ מִטַּלְטְלִין, 'לוֹ', זוֹ אִשָּׁה, שנאמר (בראשית ב יח) 'אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ'.
