כז אִם־אָ֭מְרִי אֶשְׁכְּחָ֣ה שִׂיחִ֑י אֶֽעֶזְבָ֖ה פָנַ֣י וְאַבְלִֽיגָה׃ כח יָגֹ֥רְתִּי כָל־עַצְּבֹתָ֑י יָ֝דַ֗עְתִּי כִּי־לֹ֥א תְנַקֵּֽנִי׃
֍ ֍ ֍
(כז) ממשיך איוב ומברר את דברי בלדד השוחי, אם תאמר שהטובה הבאה אחרי היסורים היא על דרך הגמול, שיגמול ה' טובה לצדיק כנגד כל הרעה שבאה עליו קודם לכן, ובהכרח הדברים באים במשקל מדוקדק של ה' של הטובה לעומת הרעה, ואם כן אתה סותר את דברי עצמך, שהרי כיון שמידת היסורים והצער קצובה לי מאת ה', וכשתתמלא סאת הצער והיסורים שקצב לי ה' יסתיימו ימי הצער ויבואו ימי הטובה, אם כן איך תייעץ לי לשמוח ביסורים ולקבלם באהבה, והרי אִם אָמְרִי – אם אומר ואחליט בדעתי שאֶשְׁכְּחָה שִׂיחִי – אשכיח מליבי את דיבורי הצער והכאב, אֶעֶזְבָה פָנַי – אעזוב את פני הכעס והצער שיש לי, וְאַבְלִיגָה – אבליג על יסורי ולא ארגיש את הצער, הרי דבר זה עצמו יגרום להארכת ימי הסבל, כיון שהשכר הוא כנגד הצער, וכל זמן שאיני מצטער במידה שנקצבה לי על ידי ה', לא תתמלא סאת היסורים והצער, (כח) ומחמת כן יָגֹרְתִּי – הריני פוחד שבהכרח צריך אני להרגיש ולסבול את כָל עַצְּבֹתָי – כל מנת העצבות שנקצבה לי, יָדַעְתִּי כִּי לֹא תְנַקֵּנִי ולא תסיר מעלי את ידך עד שאשתה את כוס העצבות והיסורים עד תומה, ואם כן אין לי כל רווח בכך שאבליג ואשמח ביסורים, אלא אדרבה, על ידי זה אגרום שיתארכו ימי צערי ועצבוני.
