ל חִ֤ילוּ מִלְּפָנָיו֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ אַף־תִּכּ֥וֹן תֵּבֵ֖ל בַּל־תִּמּֽוֹט׃ לא יִשְׂמְח֤וּ הַשָּׁמַ֨יִם֙ וְתָגֵ֣ל הָאָ֔רֶץ וְיֹֽאמְר֥וּ בַגּוֹיִ֖ם יְהוָ֥ה מָלָֽךְ׃ לב יִרְעַ֤ם הַיָּם֙ וּמְלוֹא֔וֹ יַֽעֲלֹ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה וְכָל־אֲשֶׁר־בּֽוֹ׃ לג אָ֥ז יְרַנְּנ֖וּ עֲצֵ֣י הַיָּ֑עַר מִלִּפְנֵ֣י יְהוָ֔ה כִּי־בָ֖א לִשְׁפּ֥וֹט אֶת־הָאָֽרֶץ׃ לד הוֹד֤וּ לַֽיהוָה֙ כִּ֣י ט֔וֹב כִּ֥י לְעוֹלָ֖ם חַסְדּֽוֹ׃ לה וְאִמְר֕וּ הֽוֹשִׁיעֵ֨נוּ֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׁעֵ֔נוּ וְקַבְּצֵ֥נוּ וְהַצִּילֵ֖נוּ מִן־הַגּוֹיִ֑ם לְהֹדוֹת֙ לְשֵׁ֣ם קָדְשֶׁ֔ךָ לְהִשְׁתַּבֵּ֖חַ בִּתְהִלָּתֶֽךָ׃ לו בָּר֤וּךְ יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִן־הָֽעוֹלָ֖ם וְעַ֣ד הָֽעֹלָ֑ם וַיֹּֽאמְר֤וּ כָל־הָעָם֙ אָמֵ֔ן וְהַלֵּ֖ל לַֽיהוָֽה׃
֍ ֍ ֍
(ל) חִילוּ [-תרעדו ותפחדו] מִלְּפָנָיו כָּל יושבי הָאָרֶץ, אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל – יעמוד העולם על כנו, בַּלתִּמּוֹט – ולא יתמוטט, כל זמן שגזר ה' שיתקיים.
(לא) ובאותה עת שתתגלה מלכות ה', יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ, וְיֹאמְרוּ בַגּוֹיִם, יְהֹוָה מָלָךְ– גילה ה' את כבוד מלכותו.
(לב) יִרְעַם וירעש הַיָּם וּמְלוֹאוֹ – כל הבריות שבים, יַעֲלֹץ [-ישמח] הַשָּׂדֶה וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ.
(לג) אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר [ודרך משל היא זו, לומר שתתרבה מאד השמחה בכל העולמות], והרננה תהיה מִלִּפְנֵי יְהֹוָה, כִּי [-כאשר] בָא לִשְׁפּוֹט אֶת הָאָרֶץ.
(לד) הוֹדוּ לַיהוָה כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
(לה) וְאִמְרוּ – דוד ציוה על ישראל שיאמרו תפילה זו, על הגלות האחרונה העתידה להיות,הוֹשִׁיעֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ, וְקַבְּצֵנוּ וְהַצִּילֵנוּ מִן הַגּוֹיִם, לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ, לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ – לשבח את עצמינו בכך שאנו מהללים אותך.
(לו) בָּרוּךְ יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, מִן הָעוֹלָם הזה וְעַד הָעֹלָם הבא, וזהו סיום המזמור. וציוה דוד את העם לענות אחרי המשוררים, וַיֹּאמְרוּ כָל הָעָם, אָמֵן – אמת הדבר, וְהַלֵּל לַיהוָה – ואף יאמר כל אחד מהם דברי הלל לה'.
