הרי"ף מברר עתה את ההלכה בנידון זה, של נתינת נדוניה לבת מנכסי אביה, לאחר מותו. חָזֵינַן לְגָאוֹן – ראינו את דברי רב האי גאון, דְכָתַב, הָא דְּאַזְלִינָן בָּתַר אֻמְדַּן דַּעְתֵּיהּ דְּאָב – דין זה שפסקנו להלכה, שהולכים אחרי אומדן דעת האב, לְאַגְרוֹעֵי מֵעִישּׂוּר נִכְסֵי הוּא – היינו רק לגבי זה שניתן להפחית לבת מִשִּׁעוּר עִישּׂוּר נכסים, אם אומדים את דעתו בפחות, אֲבָל לְאוֹסוֹפֵי עַל הָעִישּׂוּר – אך לענין הוספה על שִׁעוּר זה של עִישּׂוּר נכסים, לֹא, שאף אם אומדים את דעתו ביותר מעישור נכסים אין נותנים לה, וטעמו, כיון דְּלֹא אַשְׁכְּחָן בְּהֶדְיָא מַאן דְּאָמַר – שהרי לא מצאנו שום תנא הסובר בפירוש שמוֹסִיפִין עַל הָעִישּׂוּר. ראיה נוספת, וּלעיל, בְפֶרֶק נַעֲרָה שֶׁנִּתְפַּתְּתָה, אַמְרִינָן, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם [-בשם] רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, מִפְּנֵי מַה תִּקְּנוּ חכמים כְּתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין, והיינו שאם מתה האשה בחיי בעלה, ויש לו בנים גם מאשה אחרת, תנאי כתובה הוא שבניה הזכרים של האשה יירשו לבדם את הסכום הכתוב בכתובתה, מלבד חלקם בירושה עם אחיהם, והטעם שתקנו זאת חכמים, כְּדֵי שֶׁיִּקְפֹּץ אָדָם וְיִתֵּן נדוניה לְבִתּוֹ כשהוא משיאה, כְּשיעור הממון שהוא נותן לבְנוֹ כשהוא משיאו, ושאלה שם הגמרא, וְעַד כַּמָּה הוא השיעור הראוי לתת לבן ולבת בשעה שהם נישאים, אַבַּיֵּי וְרָבָא דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ – אמרו שניהם שיעור זה, עַד עִישּׂוּר נִכְסֵי, הרי שאין דרך בני אדם לתת לבת הנישאת יותר מעישור נכסים, הִילְכָּךְ – ולכן, בכל מקרה לֵית לוֹ לְאַפּוֹקֵי – אין להוציא מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים טְפֵי [-יותר] מֵעִישּׂוּר נְכָסִים, ואפילו אם האב אמוד בכך. וְגָאוֹן אַחֵר אָמַר, שרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר במשנתנו שאִם הִשִּׂיא בַּת רִאשׁוֹנָה יִנָּתֵן לִשְׁנִיָּה כְּדֶרֶךְ שֶׁנָּתַן לְרִאשׁוֹנָה, דְּאַלְמָא – שמוכח מדבריו דבָּתַר אֻמְדַּן דַּעְתֵּיהּ דְּאָב אַזְלִינָן – שהולכים אחרי אומדן דעת האב, סְתָמָא קָאֲמַר – אמר את דבריו בסתם, ולא חילק, ולדעתו, לֹא שְׁנָא – אין חילוק אם מחמת האומדנא אנו באים לִפְחֹת מִן הָעִישּׂוּר, וְלֹא שְׁנָא אם אנו באים לְהוֹסִיף עַל הָעִישּׂוּר, לעולם הולכים אחר אומדן דעתו, וְכֵיוָן דְּאִיפְסִיקָא הִלְכְתָא כְּרַבִּי יְהוּדָה בְּהֶדְיָא – כיון שפסקה הגמרא בפירוש שהלכה כרבי יהודה, כְּוָותֵיהּ עַבְדִינָן – אנו עושים כשיטתו, דְּהֵיכָא דְיַדְעִינָן אֻמְדַּן דַּעְתֵּיהּ דְּאָב – שבאופן שאנו יודעים את אומדן דעת האב, יַהֲבִינָן לָהּ כַּמָּה דַּאֲמִיד – אנו נותנים לה כפי אותו אומדן דעת, בֵּין לִפְחוֹת מִן הָעִישּׂוּר, בֵּין לְהוֹסִיף עַל הָעִישּׂוּר. וְאִי לֹא יַדְעִינָן [אֻמְדַּן] דַּעְתֵּיהּ – ואם אין אנו יודעים את אומדן דעתו, יַהֲבִינָן לָהּ עִישּׂוּר נִכְסֵי – רק אז נותנים לה רק עישור נכסים.
הגמרא דנה בענין זה של עישור נכסים הניתן לבת: גּוּפָא – גוף דברי רבי כך הם, רַבִּי אוֹמֵר, בַּת הַנִּזּוֹנֶת מִן הָאַחִים לאחר מיתת האב, ובאה להינשא, נוֹטֶלֶת לצורך נדונייתה עִישּׂוּר נְכָסִים – עשירית מהנכסים שהוריש האב. אָמְרוּ לוֹ לרבי, לִדְבָרֶיךָ, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֶשֶׂר בָּנוֹת וּבֵן אֶחָד, תקבל כל בת עשירית מהנכסים, ונמצא שאֵין לוֹ לְבֵן בִּמְקוֹם בָּנוֹת כְּלוּם. אָמַר לָהֶם רבי, כָּךְ אֲנִי אוֹמֵר, רִאשׁוֹנָה נוֹטֶלֶת עִישּׂוּר נְכָסִים, וּשְׁנִיָּה נוטלת עשירית מכַּמָּה שֶׁשִּׁיְּירָה הראשונה [והיינו תשעה אחוזים מכל הירושה], וּשְׁלִישִׁית נוטלת עשירית מכַּמָּה שֶׁשִּׁיְּירָה לה השניה [ונמצא שכל הבנות יחד מקבלות מעט יותר מששים אחוז מהירושה]. דין נוסף, וּכדי שלא יהיה חילוק בין הבת הראשונה לבת האחרונה, חוֹזְרוֹת כל הבנות וְחוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה. תמהה על כך הגמרא, מדוע הן [חוֹזְרוֹת] וְחוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה, והרי כָּל חֲדָא וַחֲדָא דְּנַפְשָׁהּ שָׁקְלָה – כל אחת מהן זכתה במה שתיקנו לה חכמים, והיינו בעשירית הנכסים כפי שהיו באותה שעה שבאה להנשא, ומדוע הראשונות צריכות לחזור ולחלוק עם האחרונות. מתרצת הגמרא, הָכִי קָאָמַר – כך כוונת רבי, שאִם בָּאוּ כֻּלָּן לִינָּשֵׂא כְּאַחַת – בזמן אחד, אחרי שנוטלת כל אחת עשירית ממה ששיירה השניה, חוֹלְקוֹת כולן בְּשָׁוֶה. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכְתָא – כך היא ההלכה.
תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הַבָּנוֹת שמת אביהן, והניח בנים היורשים אותו, שתנאי כתובה הוא שיהיו ניזונות מנכסיו, בֵּין בָּגְרוּ עַד שֶׁלֹּא [-קודם ש]נִשְּׂאוּ, בֵּין נִשְּׂאוּ עַד שֶׁלֹּא בָּגְרוּ, אִבְּדוּ מְזוֹנוֹתֵיהֶן – אינן ניזונות יותר מנכסיו, כיון שבתנאי הכתובה כותב הבעל שבנות אלו תהיינה ניזונות מנכסיו עד שתתבגרנה או עד שתינשאנה, וְלֹא אִבְּדוּ פַּרְנָסָתָן – לא הפסידו את עישור הנכסים הראוי להם, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אַף אִבְּדוּ פַּרְנָסָתָן, כיון שלא תיקנו חכמים עישור נכסים לבת אלא אם היא נישאת בעודה קטנה או נערה, ולא כשנישאת לאחר שהתבגרה, כֵּיצַד הֵן עוֹשׂוֹת כדי שלא להפסיד עישור נכסים, שׁוֹכְרוֹת לָהֶן בְּעָלִים שיישאו אותן קודם שתתבגרנה, וּמוֹצִיאִין לָהֶן פַּרְנָסָתָן מנכסי הירושה.
