שיעור 70, מסכת כתובות, פרק שישי

משנה
קטנה שהיא יְתוֹמָה מאביה, שֶׁהִשִּׂיאוּהָ אִמָּהּ וְאַחֶיהָ, כתקנת חכמים שיכולים האם והאחים להשיא את היתומה הקטנה, וחלים קדושין אלו מדרבנן, אפילו אם השיאוה לְדַעְתָּהּ, וְכָתְבוּ לָהּ נדוניה בְּמֵאָה אוֹ בַּחֲמִשִּׁים זוּז, ולא נתנו לה את הסכום הראוי לה לפי העושר שהוריש אביה, יְכוֹלָה הִיא מִשֶּׁתַּגְדִּיל לְהוֹצִיא מִיָּדָן את מַה שֶּׁהיה רָאוּי לִיתֵּן לָהּ, לפי כבודו של האב, והיינו עשירית מהנכסים שהוריש לבניו. מביאה המשנה דעות נוספות בנידון זה, כיצד משערים את סכום הממון שראוי להינתן לה בנדוניה, מאחר והאב עצמו כבר מת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אמנם כשאין ידועה דעת האב יש לתת לבת עשירית מהנכסים, אך אִם כבר הִשִּׂיא האב את הַבַּת רִאשׁוֹנָה, יִנָּתֵן לַשְּׁנִיָּה כְּדֶרֶךְ שֶׁנָּתַן לָרִאשׁוֹנָה, כיון שמסתבר שהיה נותן לשניה את אותה נדוניה שנתן לראשונה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, פְּעָמִים שֶׁאָדָם היה עָנִי בשעה שהשיא את בתו הראשונה, ולכן נתן לה מעט, וּלאחר זמן הֶעֱשִׁיר, ואם היה חי עתה היה נותן לבת השניה נדוניה גדולה יותר, אוֹ שבזמן שהשיא את הראשונה היה עָשִׁיר, וּלאחר זמן הֶעֱנִי [ובגמרא יבואר מה הכוונה בלשונות אלו של 'העני' ו'העשיר'], אֶלָּא שָׁמִין [אֶת] הַנְּכָסִים שהוריש לבניו, ורואים כמה מקבלות בנות שיש לאביהן נכסים בשווי דומה, וּלפי זה נוֹתְנִין לָהּ.

גמרא
הגמרא ממשיכה בבירור הנידון של משנתנו, מה סכום הנדוניה שנותנים לבת יתומה: אָמַר שְׁמוּאֵל, לְפַרְנָסָה – לנתינת נדוניה ליתומה מאביה, שָׁמִין בְּאָב, כְּלוֹמַר, שָׁמִין וְאוֹמְדִין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָב, אם הוא וותרן או קמצן, וְאוֹמְרִים, אִילוּ הָיָה הָאָב קַיָּים, כַּמָּה הָיָה נוֹתֵן לְבִתּוֹ לְפַרְנָסַת הַבַּעַל – לנדוניה שתכנס עמה לבית בעלה, וְנוֹתְנִין לָהּ. וְאוֹתְבִינַן עֲלֵיהּ – והקשתה הגמרא על דבריו דִּשְׁמוּאֵל, מִמַּתְנִיתִין – ממשנתנו, דְּקָתָּנֵי – שכך שנינו בה בדברי חכמים, 'פְּעָמִים שֶׁאָדָם עָנִי וְהֶעֱשִׁיר, אֶלָּא שָׁמִין הַנְּכָסִים וְנוֹתְנִין לָהּ', ויש לברר, מַאי – מה כוונת המשנה בלשון 'עָנִי וְהֶעֱשִׁיר', אִילֵימָא – אם תאמר ש'עָנִי' היינו עָנִי בִּנְכָסִים, ו'עָשִׁיר' היינו עָשִׁיר בִּנְכָסִים, מִכְּלָל – ומשמע מכך, דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר, אֲפִלּוּ אם כשהשיא את בתו הראשונה היה עָשִׁיר, וּלאחר מכן הֶעֱנִי, כִּדְמֵעִיקָּרָא יָהֲבִינַן לָהּ – נותנים לה כפי שהיה לו בתחילה, כשהיה עשיר, וַהרי לא יתכן לומר כן, דהָא לֵית לֵיהּ – שהרי אין לו כעת, ומהיכן יתנו לה. אֶלָּא לָאו – בודאי יש לפרש את כוונת המשנה בלשון 'עָנִי' לעָנִי בְּדַעַת, שהיתה דעתו לתת רק כמנהג העניים, ולשון 'עָשִׁיר' היינו עָשִׁיר בְּדַעַת, שהיתה דעתו לתת לה כמנהג העשירים, וכוונת חכמים היא שיתכן שינוי בדעתו של האדם, ואף שלבתו הראשונה נתן נדוניה כמנהג עניים, יתכן שלבתו השניה היה נותן נדוניה של עשירים, ומסיימת הגמרא את קושייתה על דברי שמואל, וְקָתָּנֵי – ומכל מקום שנינו בדברי חכמים, ששָׁמִין אֶת הַנְּכָסִים וְנוֹתְנִין לָהּ, והיינו שנותנים לה לפי ערך הנכסים מצד עצמם, אַלְמָא – ומוכח מכך, דלֹא אָזְלֵינַן בָּתַר אוּמְדָנָא – שאין הולכים אחרי אומדן דעת האב כמה היה נותן לה, אלא רק אחרי שומת נכסיו.
וּפַרְקִינָן – ותירצה הגמרא, הוּא דְּאָמַר – שמואל אמר את דבריו כְּשיטת רַבִּי יְהוּדָה במשנתנו, דִּתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הִשִּׂיא האב את הבַּת הרִאשׁוֹנָה בחייו, יִנָּתֵן לַבת השְּׁנִיָּה כְּדֶרֶךְ שֶׁנָּתַן לָרִאשׁוֹנָה, ועל זה אמר שמואל שאומדים את דעת האב, ולפי זה נותנים נדוניה לבת.
תמהה הגמרא, אם כן שזו היא כוונת שמואל, וְלֵימָא – מדוע לא אמר שמואל בפירוש שהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, אלא אמר את דבריו כהלכה בפני עצמה, שאומדים את דעת האב. מתרצת הגמרא, אִי אָמַר שמואל שהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, הֲוָה אֲמֵינָא – הייתי סבור לומר שדין זה נאמר דַּוְקָא באופן שהִשִּׂיא את בתו הראשונה, דְּגַלֵּי דַּעְתֵּיהּ – שגילה דעתו בפירוש לגבי ענין זה של נתינת נדוניה, וממילא אפשר לתת לבת השניה לפי אומדן זה, אֲבָל אם לֹא הִשִּׂיא, לֹא – אין אומדים את דעתו בדרכים אחרות, קָא מַשְׁמָע לָן – לפיכך השמיענו שמואל בדבריו דטַעֲמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה הוא כיון דְּאָזְלֵינַן בָּתַר אוּמְדָנָא – שהולכים אחרי אומדן דעת האב, כמה מסתבר שהיה נותן לבתו, וממילא לֹא שְׁנָא – אין שינוי וחילוק בין אופן שכבר הִשִּׂיא בת אחת, וְלֹא שְׁנָא לֹא הִשִּׂיא, וגם באופן שלא השיא עדיין שום בת אומדים את דעתו לפי מידת קמצנותו או וותרנותו בדברים אחרים, ולפי זה משיאים את בתו. וְהַאי דְּקָתָּנֵי – והטעם שנקט רבי יהודה דווקא אופן זה של 'הִשִּׂיא', לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּרַבָּנָן, החולקים עליו, דְּאַף עַל גַּב דְּהִשִּׂיא בת אחת, וְגַלֵּי דַּעְתֵּיהּ – וגילה דעתו בענין זה עצמו של נדוניה כיצד הוא נוהג, מכל מקום לֹא אַזְלִינָן בָּתַר אוּמְדָנָא – אין הולכים אחר אומד דעתו, כיון שיתכן ששינה את דעתו בינתיים, אלא נותנים לה נדוניה לפי ערך נכסיו.
אָמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב חִסְדָּא, דַּרְשִׁינָן מִשְּׁמָךְ – אנו אומרים בדרשה בשמך שהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, שאומדים את דעת האב, ולפיה נותנים נדוניה לבת. אָמַר לֵיהּ רב חסדא, יְהֵא רַעֲוָא דְּכָל כִּי הַנֵּי מִילֵּי מְעַלְּיָיתָא תִּדְרְשׁוּן מִן שְׁמִי – יהי רצון שאת כל הדברים הטובים, מעין דבר זה, תאמרו בשמי.
תמהה הגמרא, וּמִי אָמַר רָבָא הָכִי – וכי יתכן שרבא אמר כך לרב חסדא, שהוא פוסק בשמו הלכה כרבי יהודה, וְהָתַּנְיָא – והרי שנינו בברייתא, רַבִּי אוֹמֵר, בַּת הַנִּזּוֹנֶת מִן ירושת הָאַחִים, ונישאת, נוֹטֶלֶת לנדונייתה מנכסיהם עִישּׂוּר נְכָסִים, וְאָמַר רָבָא על ברייתא זו שהֲלָכָה כְּרַבִּי, הרי מוכח שאינו סובר כרבי יהודה שאומדים את דעתו, אלא שנותנים לה סכום קצוב של עשירית מהנכסים שהוריש. מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין דברי רבא, הָא דַאֲמִידְנֵיהּ, הָא דְּלֹא אֲמִידְנֵיהּ, ומבאר הרי"ף, כְּלוֹמַר, אִי יָדְעִינַן אֻמְדַּן דַּעְתֵּיהּ – באופן שאנו מכירים אותו וידוע לנו אומדן דעתו, יַהֲבִינָן לָהּ כַּמָּה (דְּאָמְרֵי) [דְּאָמִיד] – אנו נותנים לה כפי מה שאומרים ואומדים אותו מכיריו. וְאִי לֹא יַדְעִינָן אֻמְדַּן דַּעְתֵּיהּ – ואם אין אנו מכירים אותו ואיננו יודעים את אומדן דעתו, כמה היה נותן לבתו, יַהֲבִינָן לָהּ עִשּׂוּר נִכְסֵי – נותנים לה סכום קצוב של עשירית הנכסים.
מסייעת לכך הגמרא, וְהָכִי נַמִּי מִסְתַּבְּרָא – וכך גם מסתבר לומר, שיש חילוק בין אופן שידוע לנו אומדן דעתו לבין אופן שאין הדבר ידוע לנו, דְּאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, מַעֲשֶׂה ביתומה שבאה לפני רבי לתבוע דמי נדונייתה מירושת אביה, וְנָתַן לָהּ רַבִּי שיעור אֶחָד מִשְּׁנֵים עָשָׂר בִּנְכָסִים, ולכאורה קשה, שהרי רבי עצמו הוא האומר בברייתא שנותנים לה עשירית נכסים, אלא שְׁמַע מִינָהּ – ודאי מוכח מכאן, הָא דַאֲמִידְנֵיהּ – המעשה שהיה שנתן לה רבי אחד משנים עשר בנכסים, היה באופן שהכירו את האב וידעו לאמוד את דעתו שכך היה נותן לבתו, הָא דְּלֹא אֲמִידְנֵיהּ – ואילו האמור בברייתא שלדעת רבי נותנים לה עשירית מהנכסים היינו כשלא ידוע אומדן דעת האב, שְׁמַע מִינָהּ – אכן מוכח מכאן חילוק זה, וכך יש ליישב גם את דברי רבא.
