יג יִ֥רְאַ֣ת יְהוָה֮ שְֽׂנֹ֫את רָ֥ע גֵּ֘אָ֤ה וְגָא֨וֹן ׀ וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי׃ יד לִֽי־עֵ֭צָה וְתֽוּשִׁיָּ֑ה אֲנִ֥י בִ֝ינָ֗ה לִ֣י גְבוּרָֽה׃
֍ ֍ ֍
(יג) כיון שחוקי החכמה סותרים לטבע האדם, כי האדם מטבעו נמשך אחרי תאוות ליבו, וחוקי החכמה מונעים זאת ממנו, הרי גאוותו גורמת לו להיות חכם בעיניו ולחשוב שיצרי ליבו הם המוליכים אותו בדרכי החכמה, וראוי לו לשמוע להם, והתקנה לזה היא יִרְאַת ה', שהיא מלמדת את האדם שְׂנֹאת רָע גֵּאָה וְגָאוֹן, וכאשר לא יתגאה ויבין שעליו להכנע לחכמת התורה הנתונה מה', ויסתלקו מליבו הציורים הרעים של התאוות והחטאים. אמנם היראה לבדה גם היא אינה מועילה ללא חכמת התורה, מפני שכבר הנהיג את עצמו מנערותו בדרך רעה, שנעשתה לו כדרך סלולה וקבועה בנפשו, ומפני שהוא משתמש בשכלו כדי לחוקק חוקים המתאימים לרצונותיו ותאוותיו, בהפך מהחכמה, אמנם על ידי שגם החכמה תצטרף אל היראה, ינצל מכל זה, וְדֶרֶךְ רָע וּפִי תַהְפֻּכוֹת שָׂנֵאתִי – כי החכמה שונאת את הדרך הרעה שהורגל בה, ושונאת את התהפוכות של השכל, המחוקק חוקים הפוכים מהאמת כדי להכשיר את התאוות של הלב, ותוליך אותו החכמה בדרך טובה וישרה, ובצירוף ליראה המכניעה את גאוותו ימצא את דעת החכמה, ויקבעו הדברים בליבו בידיעה ברורה.
(יד) כיון שהחכמה היא המדריכה את האדם כיצד לנהוג במקרה שיש לו שתי דרכים שונות, ומלמדת אותו מה היא הדרך הטובה, לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה, כי החכמה נותנת לו עצה באיזו דרך לבחור, וה'תושיה' היא העשיה בפועל של אותה עצה. וכלפי העצה אומר, אֲנִי בִינָה, כי המייעץ עצה צריך קודם להתבונן על כל הצדדים האפשריים ולבחור את הדרך הטובה יותר, ועל ידי בינה זו 'לי עצה', כאמור בתחילת הפסוק. וכלפי ה'תושיה' אומר לִי גְבוּרָה, כי התושיה היא המעשה בפועל, וכדי לעשות את המעשה הנכון יש צורך בגבורה, והחכמה היא הנותנת את הגבורה לאותם הרוצים לפעול כפי העצה שיעצה להם החכמה.
