טו בִּ֭י מְלָכִ֣ים יִמְלֹ֑כוּ וְ֝רֹֽזְנִ֗ים יְחֹ֣קְקוּ צֶֽדֶק׃ טז בִּ֭י שָׂרִ֣ים יָשֹׂ֑רוּ וּ֝נְדִיבִ֗ים כָּל־שֹׁ֥פְטֵי צֶֽדֶק׃
֍ ֍ ֍
(טו) ומבאר עתה את המשפט הנעשה בארץ מכח החכמה, בִּי [-על ידי החכמה], מְלָכִים יִמְלֹכוּ, וְרֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק, כי למלך יש רשות מיוחדת לדון ולשפוט שלא כפי חוקי התורה, אלא כפי שהוא רואה שיש צורך באותו זמן ובאותו מקום, והרוזנים הם המחוקקים את החוקים המתאימים לאותו הזמן, והמלך הוא המוציא לפועל את החוקים הללו, על ידי תוקפו וחוזק מלכותו, אך גם חוקים אלו באים מכח החכמה העליונה, שהיא זו שנתנה למלך את הרשות לדון ולשפוט באופן זה.
(טז) וכן במשפטים הרגילים, שנעשים על פי חוקי התורה המפורשים בה, בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ – השרים יוכלו להשתרר ולהכריח את העם לקיים את חוקי התורה, כפי שיפסקו אותם השופטים, וּנְדִיבִים כָּל שֹׁפְטֵי צֶדֶק, שהם ישפטו את העם בצדק על פי חוקי התורה הקבועים, והשרים יוציאו לפועל את המשפטים הללו. ונמצא שכל דרכי המשפט שבארץ, בין אותם שעל ידי המלך ורוזניו, ובין אלו שעל ידי השופטים והשרים, מקבלים את כחם מחכמת התורה העליונה, שייסדה את מערכות המשפטים הללו, המקיימים את חברת בני האדם, ומתקנים את העולם.
