טז כִּֽי־אַ֭תָּה עָמָ֣ל תִּשְׁכָּ֑ח כְּמַ֖יִם עָֽבְר֣וּ תִזְכֹּֽר׃ יז וּֽ֭מִצָּהֳרַיִם יָק֣וּם חָ֑לֶד תָּ֝עֻ֗פָה כַּבֹּ֥קֶר תִּֽהְיֶֽה׃
֍ ֍ ֍
(טז) עתה מוסיף צופר הנעמתי לבאר שאף אם גוף האדם יאבד לגמרי על ידי יסורים ומיתה, אין בכך כל עוול, כיון שעיקר האדם הוא הנפש המתלבשת בגוף, והיא מזדככת על ידי היסורים, ומקבלת את גמולה בעולם הנצחי, שהוא העולם האמיתי, ושם עיקר השכר והעונש, כִּי אַתָּה, והיינו הנפש הרוחנית שבך, בעת שתפשיט מעליך את הגוף החומרי, עָמָל תִּשְׁכָּח – תשכח הנפש את העמל והיסורים שעברו על הגוף, ואדרבה, כְּמַיִם עָבְרוּ תִזְכֹּר – תזכור את היסורים כדבר טוב, וכמו מים המציפים את השדה, שבאותו זמן הם שוטפים ומכלים את הכל, אבל לשנים הבאות זו טובה עבורו, כיון שהאדמה נעשית מלאה מים ומשובחת ביותר, וכך היסורים שיש בעולם הזה ייזכרו על ידי הנפש כטובה לעולם הבא.
(יז) וּמִצָּהֳרַיִם יָקוּם חָלֶד – ה'חלד', שהוא העולם הבא, יקום מתוך ה'צהריים', והיינו מתוך האור והזוהר, תָּעֻפָה – בעת שיתחילו עפעפי שחר, מיד כַּבֹּקֶר תִּהְיֶה, ולא כמו בעולם הזה, שהוא ארץ אופל וצלמוות, שבו בעת עפעפי השחר עדיין העולם חשוך ונחשב כלילה.
