(א) וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־שָׁא֔וּל אֹתִ֨י שָׁלַ֤ח ה֙' לִמְשָֽׁחֳךָ֣ לְמֶ֔לֶךְ עַל־עַמּ֖וֹ עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְעַתָּ֣ה שְׁמַ֔ע לְק֖וֹל דִּבְרֵ֥י הֽ'׃ (ב) כֹּ֤ה אָמַר֙ ה֣' צְבָא֔וֹת פָּקַ֕דְתִּי אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה עֲמָלֵ֖ק לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר־שָׂ֥ם לוֹ֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בַּֽעֲלֹת֖וֹ מִמִּצְרָֽיִם׃ (ג) עַתָּה֩ לֵ֨ךְ וְהִכִּיתָ֜ה אֶת־עֲמָלֵ֗ק וְהַֽחֲרַמְתֶּם֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וְלֹ֥א תַחְמֹ֖ל עָלָ֑יו וְהֵֽמַתָּ֞ה מֵאִ֣ישׁ עַד־אִשָּׁ֗ה מֵֽעֹלֵל֙ וְעַד־יוֹנֵ֔ק מִשּׁ֣וֹר וְעַד־שֶׂ֔ה מִגָּמָ֖ל וְעַד־חֲמֽוֹר׃ (ד) וַיְשַׁמַּ֤ע שָׁאוּל֙ אֶת־הָעָ֔ם וַֽיִּפְקְדֵם֙ בַּטְּלָאִ֔ים מָאתַ֥יִם אֶ֖לֶף רַגְלִ֑י וַֽעֲשֶׂ֥רֶת אֲלָפִ֖ים אֶת־אִ֥ישׁ יְהוּדָֽה׃
֍ ֍ ֍
(פרק טו) בפרשיות הבאות יסופר כיצד נשלח שאול על ידי ה' להלחם בעמלק, וטעה ולא קיים את מצוות ה' בשלמות, ומחמת כן נענש שנלקחה ממנו מלכותו:
(א) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל, אֹתִי שָׁלַח ה' לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל, והציווי אשר אני עומד לצוותך בשם ה' הוא חלק מתפקידיך כמלך, וְלכן עַתָּה שְׁמַע היטב לְקוֹל דִּבְרֵי ה' [וכוונתו, כי כאשר יחטא המלך בחטא פרטי, לא ייענש כל כך כפי שייענש אם יחטא בחטא הנוגע לעיקר מלכותו, ומחמת כן מלכים אחרים שחטאו בחטאים פרטיים לא נלקחה מהם מלכותם, אלא חזרו בתשובה ונסלח להם, ואילו שאול, שחטא בדבר שהוא חלק מעיקרי מלכותו, נלקחה ממנו המלכות כעונש על כך].
(ב) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, פָּקַדְתִּי – עתה אני רוצה לפקוד ולהעניש אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. [ואמנם היו עוד עמים אשר נלחמו בישראל בצאתם ממצרים, אך חטא עמלק היה גדול מהם, וכנרמז בפסוקים שבתורה העוסקים בענין זה: זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך – נלחם בך בהיותך בדרך, ולא היית יושב במדינה, שהיה יכול לתרץ שרצונו היה לכבוש את המדינה מידך לצורך עצמו, בצאתכם ממצרים, ולא הייתם קרובים כלל לגבול ארצו, שהיה יכול לתרץ שפחד שתלחמו בארצו, אשר קרך בדרך – נלחם בך דרך מקרה, בלא שיהיה לו דין ודברים עמך, או איזו מריבה ישנה, ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע – נלחם באנשים החלשים שביניכם, כך שלא יכל לומר שכוונתו היתה להראות את גבורתו במלחמה, ולא ירא אלהים – ולא היה עמלק ירא ה', שיוכל לומר שהיתה זו מלחמת דת, מחמת שחשב שכן הוא רצון ה', שהרי עמלק עצמם לא יראו כלל מה', אלא היתה זו מלחמה של כפירה בה', לאחר שכל האומות שמעו על ניסי יציאת מצרים, ורצה עמלק להראות שאינו פוחד להלחם בישראל].
(ג) עַתָּה, לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ – את כל ממונו תחרימו, ולא תהנו ממנו, וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו – על הנפשות לא תחמלו כלל, וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר.
(ד) וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם – אסף את העם על ידי שהשמיע להם את נבואת וציווי שמואל, וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים – מנה אותם על ידי שכל אחד נטל טלה מצאן המלך, והכניסו למקום מסוים (מצודת ציון), ועל ידי זה ידע את מניינם, והיו מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי – חיילים ההולכים ברגליהם להלחם, וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת אִישׁ יְהוּדָה, שמחמת חשיבותם היו אנשי יהודה נימנים בפני עצמם [כפי שהתבאר לעיל (יא, ח)].
