(ה) וַיָּבֹ֥א שָׁא֖וּל עַד־עִ֣יר עֲמָלֵ֑ק וַיָּ֖רֶב בַּנָּֽחַל׃ (ו) וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֣וּל אֶֽל־הַקֵּינִ֡י לְכוּ֩ סֻּ֨רוּ רְד֜וּ מִתּ֣וֹךְ עֲמָֽלֵקִ֗י פֶּן־אֹֽסִפְךָ֙ עִמּ֔וֹ וְאַתָּ֞ה עָשִׂ֤יתָה חֶ֨סֶד֙ עִם־כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בַּֽעֲלוֹתָ֖ם מִמִּצְרָ֑יִם וַיָּ֥סַר קֵינִ֖י מִתּ֥וֹךְ עֲמָלֵֽק׃ (ז) וַיַּ֥ךְ שָׁא֖וּל אֶת־עֲמָלֵ֑ק מֵֽחֲוִילָה֙ בּֽוֹאֲךָ֣ שׁ֔וּר אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י מִצְרָֽיִם׃ (ח) וַיִּתְפֹּ֛שׂ אֶת־אֲגַ֥ג מֶֽלֶךְ־עֲמָלֵ֖ק חָ֑י וְאֶת־כָּל־הָעָ֖ם הֶֽחֱרִ֥ים לְפִי־חָֽרֶב׃ (ט) וַיַּחְמֹל֩ שָׁא֨וּל וְהָעָ֜ם עַל־אֲגָ֗ג וְעַל־מֵיטַ֣ב הַצֹּאן֩ וְהַבָּקָ֨ר וְהַמִּשְׁנִ֤ים וְעַל־הַכָּרִים֙ וְעַל־כָּל־הַטּ֔וֹב וְלֹ֥א אָב֖וּ הַֽחֲרִימָ֑ם וְכָל־הַמְּלָאכָ֛ה נְמִבְזָ֥ה וְנָמֵ֖ס אֹתָ֥הּ הֶֽחֱרִֽימוּ׃
֍ ֍ ֍
(ה) וַיָּבֹא שָׁאוּל עַד עִיר עֲמָלֵק, ומאחר ואין דרך המלכים להלחם ללא סיבה, וַיָּרֶב עם עמלק בַּנָּחַל, שאמר שאול שהנחל שייך לישראל, ועמלק רבו עמו על זה, עד שעל ידי כך פרצה המלחמה [וכבר דבר זה היה שלא כהוגן, כי מאחר וציוהו ה' להלחם בעמלק, היה לו לקיים את הציווי כפשוטו, ולא לחפש סיבות אחרות להלחם בהם].
(ו) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי, שהם היו בני יתרו, והיו רועים את צאנם באותו מקום, לְכוּ, סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי, פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ – כדי שלא אהרוג אותך יחד עם עמלק, וְאַתָּה הרי עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם, בהיפך מהנהגת עמלק, ואין ראוי שתיהרג יחד עמו, וַיָּסַר קֵינִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק.
(ז) וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת עֲמָלֵק, מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרָיִם.
(ח) וַיִּתְפֹּשׂ שאול אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי, ולא הרגו, וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים [-הרג] לְפִי חָרֶב.
(ט) וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג, וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר, וְהַמִּשְׁנִים – ואף על השניים, הפחות טובים, וְעַל הַכָּרִים, שהם הצאן השמנים, וגם הם שניים בחשיבותם, וְעַל כָּל הַטּוֹב, וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם, וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס – ורק את הצאן והבקר הפחותים והגרועים ביותר, אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ. [לשון 'חמלה' האמורה בכל מקום אינה בהרגשת הלב, אלא במחשבה, ואף כאן כוונת הפסוק שחשב שאול וחשבו העם שאין ראוי והגון להרוג את אגג ואת מיטב הצאן והבקר, ובזה חטאו נגד ציווי ה' בפי שמואל שיעשו כן, והיה להם להבין שאם ציוה על כך ה' בודאי זהו הדבר ההגון והנכון לעשות. ואין זה כלשון 'רחמים' ו'חוסה' אשר הם תארים להרגשות הלב, ובזה לא נצטוו, כי היו רשאים להרגיש רחמים בהריגת ילדים קטנים וכדומה, אלא חטאם היה בכך ש'חמלו' על אגג ועל הצאן, ובזה הראו כאילו מחשבתם נכונה יותר מציווי ה'].
