ב וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔יד לִכְנוֹס֙ אֶת־הַגֵּרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר בְּאֶ֣רֶץ יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּֽעֲמֵ֣ד חֹֽצְבִ֗ים לַחְצוֹב֙ אַבְנֵ֣י גָזִ֔ית לִבְנ֖וֹת בֵּ֥ית הָֽאֱלֹהִֽים׃ ג וּבַרְזֶ֣ל ׀ לָ֠רֹב לַֽמִּסְמְרִ֞ים לְדַלְת֧וֹת הַשְּׁעָרִ֛ים וְלַֽמְחַבְּר֖וֹת הֵכִ֣ין דָּוִ֑יד וּנְחֹ֥שֶׁת לָרֹ֖ב אֵ֥ין מִשְׁקָֽל׃ ד וַֽעֲצֵ֥י אֲרָזִ֖ים לְאֵ֣ין מִסְפָּ֑ר כִּֽי הֵ֠בִיאוּ הַצִּֽידֹנִ֨ים וְהַצֹּרִ֜ים עֲצֵ֧י אֲרָזִ֛ים לָרֹ֖ב לְדָוִֽיד׃ ה וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗יד שְׁלֹמֹ֣ה בְנִי֮ נַ֣עַר וָרָךְ֒ וְהַבַּ֜יִת לִבְנ֣וֹת לַֽיהוָ֗ה לְהַגְדִּ֨יל ׀ לְמַ֜עְלָה לְשֵׁ֤ם וּלְתִפְאֶ֨רֶת֙ לְכָל־הָ֣אֲרָצ֔וֹת אָכִ֥ינָה נָּ֖א ל֑וֹ וַיָּ֧כֶן דָּוִ֛יד לָרֹ֖ב לִפְנֵ֥י מוֹתֽוֹ׃ ו וַיִּקְרָ֖א לִשְׁלֹמֹ֣ה בְנ֑וֹ וַיְצַוֵּ֨הוּ֙ לִבְנ֣וֹת בַּ֔יִת לַֽיהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
֍ ֍ ֍
(ב) וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִכְנוֹס אֶת הַגֵּרִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲמֵד מהם חֹצְבִים, לַחְצוֹב אַבְנֵי גָזִית, לִבְנוֹת את בֵּית הָאֱלֹהִים.
(ג) וּבַרְזֶל לָרֹב, לַמִּסְמְרִים, לְדַלְתוֹת הַשְּׁעָרִים, וְלַמְחַבְּרוֹת – לעצים המחברים את חלקי הבנין, ומחזקים אותם במסמרי ברזל, הֵכִין דָּוִיד. וּנְחֹשֶׁת לָרֹב, אֵין מִשְׁקָל.
(ד) וַעֲצֵי אֲרָזִים לְאֵין מִסְפָּר, כִּי הֵבִיאוּ הַצִּידֹנִים וְהַצֹּרִים עֲצֵי אֲרָזִים לָרֹב לְדָוִיד.
(ה) וַיֹּאמֶר דָּוִיד, שְׁלֹמֹה בְנִי נַעַר בשנים, וָרָךְ בטבעו, וְהַבַּיִת, מצד חשיבותו שהוא לִבְנוֹת לַיהוָה, צריך לְהַגְדִּיל לְמַעְלָה, כפי גדולת ה' השוכן בו, וכן צריך שיהיה לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת לְכָל הָאֲרָצוֹת, בפני כל העמים. ולכן אמר דוד, אָכִינָה נָּא לוֹ את כל צרכי הבנין, וַיָּכֶן דָּוִיד לָרֹב לִפְנֵי מוֹתוֹ.
(ו) וַיִּקְרָא דוד לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ, וַיְצַוֵּהוּ לִבְנוֹת בַּיִת לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
