ג שָֽׁלְחָ֣ה נַֽעֲרֹתֶ֣יהָ תִקְרָ֑א עַל־גַּ֝פֵּ֗י מְרֹ֣מֵי קָֽרֶת׃ ד מִי־פֶ֭תִי יָסֻ֣ר הֵ֑נָּה חֲסַר־לֵ֗֝ב אָ֣מְרָה לּֽוֹ׃ ה לְ֭כוּ לַֽחֲמ֣וּ בְֽלַחֲמִ֑י וּ֝שְׁת֗וּ בְּיַ֣יִן מָסָֽכְתִּי׃ ו עִזְב֣וּ פְתָאיִ֣ם וִֽחְי֑וּ וְ֝אִשְׁר֗וּ בְּדֶ֣רֶךְ בִּינָֽה׃
֍ ֍ ֍
(ג) והחכמה לא תקרא אל האדם בעצמה, אלא שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ, והם החכמים והנביאים שבכל דור ודור, שהם השליחים של החכמה ללמדה לאחרים, תִקְרָא עַל גַּפֵּי מְרֹמֵי קָרֶת – בגובה מרום הקריה, העיר.
(ד) והחכמה קוראת לכל אחד ואומרת, מִי פֶתִי, שהוא מחוסר דעת, ומתפתה לכל דבר מבלי להתבונן בתכלית מעשיו, יָסֻר הֵנָּה. וחֲסַר לֵב, שיתכן שיש בו דעת אך אינו יכול לשלוט על תאוות ליבו, המתנגדים לחוקי החכמה, גם הוא יבוא אלי. אָמְרָה לּוֹ – אומרת היא דיבור מיוחד המתאים לכל אחד מהם בפני עצמו.
(ה) אל הפתי תאמר, לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי, כי החכמה משולה ללחם, ועל ידי כך תיכנס בליבו ערמה, להבין ולהתבונן על דרכיו ועל תכלית מעשיו, ולא להתפתות לכל דבר ללא דעת. ולחסר הלב תאמר, וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי – השתמשו במידת הבינה [שכפי שהתבאר בפסוק ב' נמשלה הבינה ליין], ותבין את עומק דברי החכמה על ידי כח הבינה, להבין דבר מתוך דבר.
(ו) אל הפתאים תאמר, על ידי לחם החכמה עִזְבוּ פְתָאיִם – עיזבו את מידת הפתיות, וִחְיוּ. ואל חסרי הלב תאמר, וְאִשְׁרוּ בְּדֶרֶךְ בִּינָה – על ידי שתלכו בדרך הבינה, תהיו מאושרים באושר הנפש, ועל ידי כך תסורו מיצר התאוה, אל דרכי האושר והטוב.
