ז יֹ֤סֵ֨ר ׀ לֵ֗ץ לֹקֵ֣חַֽ ל֣וֹ קָל֑וֹן וּמוֹכִ֖יחַ לְרָשָׁ֣ע מוּמֽוֹ׃ ח אַל־תּ֣וֹכַח לֵ֭ץ פֶּן־יִשְׂנָאֶ֑ךָּ הוֹכַ֥ח לְ֝חָכָ֗ם וְיֶֽאֱהָבֶֽךָּ׃ ט תֵּ֣ן לְ֭חָכָם וְיֶחְכַּם־ע֑וֹד הוֹדַ֥ע לְ֝צַדִּ֗יק וְי֣וֹסֶף לֶֽקַח׃
֍ ֍ ֍
(ז) אמנם שליחיה של החכמה יקראו רק לפתאים ולחסרי הלב, שיש להם תקוה, אך לא יקראו ללצים ולרשעים, שהם לא ישמעו לקריאת החכמה, והטעם לכך, כי יֹסֵר לֵץ – מי שמייסר את הלץ על ידי שאומר שיש לו לירא יראת העונש, לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן – המייסר לוקח לעצמו קלון, כי הלץ יבזה ויתלוצץ על כך, כיון שאין ראיות ומופתים שכליים לדרכי החכמה, אלא צריך לקבלם מחמת שהם נתונים מאת ה', לא יקבל הלץ את הדברים [אך אין הלץ מתלוצץ על ראיות שכליות שיביאו לו]. וּמוֹכִיחַ לְרָשָׁע – אמנם הרשע, שמרשיע במזיד, לא יחזור בו גם מכח ראיות שכליות, ואף כאשר מוכיחים לו בראיות שכליות שיש בו מומים מחמת רשעותו, לוקח לעצמו את מוּמוֹ של הרשע [ולשון 'לוקח לו' האמורה בתחילת הפסוק לגבי הלץ, משמשת גם לכאן], כי הרשע לא יקבל את תוכחתו, ויבזה את המוכיח אותו במום של עצמו, כי יכנה אותו בשם רשע.
(ח) והגם שהלץ אינו מתלוצץ ומבזה את מי שמוכיח אותו בהוכחות שכליות, כיון שאינו יכול להתלוצץ מראיות אלו, מכל מקום אינו אוהב את התוכחות שמוכיחים אותו, ולכן אַל תּוֹכַח לֵץ אפילו בתוכחת השכל, כי הגם שלא יבזה אותך ולא יתלוצץ ממך, פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ, כיון שאינו אוהב את התוכחה. אמנם הוֹכַח לְחָכָם, וְיֶאֱהָבֶךָּ, כי החכם אוהב את התוכחות.
(ט) ואותם שלוחי החכמה, הקוראים למשתה את הפתי וחסר הלב, קוראים גם לחכמים, ואף שהחכמים כבר קיבלו את חוקי החכמה ויודעים אותה, בכל זאת תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד, כי אין גבול וקצה לחכמה, ותמיד יוכל להוסיף חכמה על חכמתו. הוֹדַע לְצַדִּיק את חוקי החכמה, כי ה'צדיק' הוא מי שנוהג בדרכי החכמה מכח ההרגל שהרגילוהו בכך, אך לא למד בעצמו את חוקי החכמה ואינו יודע אותם, ולכן צריך להודיעו חוקים אלו, וְיוֹסֶף לֶקַח – והוא יוסיף לקחת ולקבל מחוקי החכמה, נוסף על מה שכבר היה מקיים קודם לכן מכח ההרגל.
