י תְּחִלַּ֣ת חָ֭כְמָה יִרְאַ֣ת יְהוָ֑ה וְדַ֖עַת קְדֹשִׁ֣ים בִּינָֽה׃ יא כִּי־בִ֭י יִרְבּ֣וּ יָמֶ֑יךָ וְיוֹסִ֥יפוּ לְּ֝ךָ֗ שְׁנ֣וֹת חַיִּֽים׃ יב אִם־חָ֭כַמְתָּ חָכַ֣מְתָּ לָּ֑ךְ וְ֝לַ֗צְתָּ לְֽבַדְּךָ֥ תִשָּֽׂא׃
֍ ֍ ֍
(י) עתה מבאר מדוע החכמה שולחת את שליחיה לקרוא לאנשים, ואינה קוראת להם בעצמה, שזהו כיון שהחכמה עצמה אינה ניתנת להוכחה במופתי השכל, וחוקי החכמה מתנגדים לטבעי ויצרי הלב, ותְּחִלַּת חָכְמָה היא רק על ידי יִרְאַת ה', שֶׁיִתְיָרְאוּ האנשים יראת העונש, ועל ידי זה יקבלו את חוקי החכמה מאת הנביאים והחכמים שמודיעים אותה בשם ה' [וכאן מדובר על יראת העונש, שאמנם אינה היראה הראויה, אך עדיין היא מובילה את האדם לדרך החכמה, ולכן היא מכונה כאן כ'תחילת חכמה', כלומר, אמנם אין היא מדרכי החכמה עצמה, אך היא ההתחלה שעל ידה יגיע האדם לבסוף לחכמה. ואילו בתחילת הספר (פרק א' פסוק ז') אמר "יִרְאַת ה' רֵאשִׁית דָּעַת", כי שם מדובר על יראת הרוממות, שהיא מדרכי החכמה עצמה, ולכן היא מכונה 'ראשית', כלומר חלק מגוף הדבר, כי יראת הרוממות היא חלק מהדעת עצמה]. וְדַעַת קְדֹשִׁים – ומי שרוצה שהדעת תהיה בו כמו בקדושים אשר בארץ, שאינם רק מאמינים בחכמה, אלא היא חלק מהדעת שלהם, יכול להגיע לכך רק על ידי בִּינָה, כי לאחר שהאדם מאמין בכל עוז בחוקי החכמה שהם מה', ומעמיק ומתבונן בהם, אז קונה הוא את חוקי החכמה קנין גמור, ונעשים הם אצלו כמו דעת, המושגת במופתי השכל או בחושי הגוף.
(יא) ומלבד זאת ששליחי החכמה קוראים לאנשים לירא מה' יראת העונש, ועל ידי זה לבוא לידי חכמה, מוסיפים השליחים לומר לבני האדם שהחכמה תביא להם תועלת בעולם הזה, כִּי בִי – על ידי החכמה יִרְבּוּ יָמֶיךָ, וְיוֹסִיפוּ לְּךָ שְׁנוֹת חַיִּים.
(יב) ולכן, אִם חָכַמְתָּ, הרי חָכַמְתָּ לָּךְ – לתועלתך, שאתה תקבל את הטוב הבא על ידי החכמה, וְלַצְתָּ – ואם תתלוצץ מהחכמה, לְבַדְּךָ תִשָּׂא את העונש, ואזהרה זו היא שלא לסור מדברי החכמה, הן מפני יראת העונש והן מפני מניעת הטוב.
