ו כִּ֣י נָטַ֗שְׁתָּה עַמְּךָ֙ בֵּ֣ית יַֽעֲקֹ֔ב כִּ֤י מָֽלְאוּ֙ מִקֶּ֔דֶם וְעֹֽנְנִ֖ים כַּפְּלִשְׁתִּ֑ים וּבְיַלְדֵ֥י נָכְרִ֖ים יַשְׂפִּֽיקוּ׃ ז וַתִּמָּלֵ֤א אַרְצוֹ֙ כֶּ֣סֶף וְזָהָ֔ב וְאֵ֥ין קֵ֖צֶה לְאֹֽצְרֹתָ֑יו וַתִּמָּלֵ֤א אַרְצוֹ֙ סוּסִ֔ים וְאֵ֥ין קֵ֖צֶה לְמַרְכְּבֹתָֽיו׃ ח וַתִּמָּלֵ֥א אַרְצ֖וֹ אֱלִילִ֑ים לְמַֽעֲשֵׂ֤ה יָדָיו֙ יִֽשְׁתַּחֲו֔וּ לַֽאֲשֶׁ֥ר עָשׂ֖וּ אֶצְבְּעֹתָֽיו׃ ט וַיִּשַּׁ֥ח אָדָ֖ם וַיִּשְׁפַּל־אִ֑ישׁ וְאַל־תִּשָּׂ֖א לָהֶֽם׃ י בּ֣וֹא בַצּ֔וּר וְהִטָּמֵ֖ן בֶּֽעָפָ֑ר מִפְּנֵי֙ פַּ֣חַד ה֔' וּמֵֽהֲדַ֖ר גְּאֹנֽוֹ׃
֍ ֍ ֍
(ו) לאחר שתיאר הנביא את נהירת הגויים לבית המקדש לעתיד לבא, והוכיח את ישראל על שאינם הולכים כעת באור ה', מצדיק הנביא את כעס ה' על ישראל, ואומר לה', כִּי [-אם] נָטַשְׁתָּה את ישראל מלהיקרא בשם עַמְּךָ, עַם ה', ונטשתם שלא ייקראו עוד בֵּית יַעֲקֹב, כי בהנהגתם הרעה איבדו את ייחוסם אל יעקב אבינו, הרי צדקת בכך, כִּי מָלְאוּ מִקֶּדֶם – התמלאה ארצם מעבודה זרה וכשפים של בני ארם, היושבים ממזרח לארץ ישראל, וְעֹנְנִים כַּפְּלִשְׁתִּים – והיו משתמשים בכשפים התלויים בְּעוֹנוֹת ובזמנים מסויימים, כפלישתים היושבים במערב ארץ ישראל, ומצד זה אינם ראויים להקרא 'עמך', כי כל הדברים הללו נאסרו בתורה. ואף אינם ראויים להקרא 'בית יעקב' ולהתייחס לאבותיהם, וּבְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְׂפִּיקוּ – נושאים הם נשים נכריות, היולדות להם ילדים נכרים, ומסתפקים בילדים אלו, ואינם נושאים כלל נשים יהודיות, ומחמת כן מאבדים הם את ייחוסם, שהרי בנה של הגויה מתייחס אחריה.
(ז) וסיבת החטא היתה מחמת רוב הטובה שהשפיע עליהם ה', וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב, וְאֵין קֵצֶה [-קץ וגבול] לְאֹצְרֹתָיו, וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים, ועבורם היו יורדים למצרים, באיסור, וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו.
(ח) ועל ידי ריבוי הטובה שהיה להם באופן מופלג כל כך, חטאו גם כן באופן מופלג, וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים, לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ – משתחווה הוא לפסלים הנעשים בפקודתו, ולא זו בלבד, אלא אפילו לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו ממש, שהיה לו להכיר שאין בהם ממשות, ואף על פי כן השתחווה להם.
(ט) וַיִּשַּׁח אָדָם – ואפילו אם יכניעו עצמם, בלבבם וברוחם, וַיִּשְׁפַּל אִישׁ – ואפילו אם יעשו מעשים המורים על השפלות וההכנעה, כמו צומות ומעשים טובים, בכל זאת, וְאַל תִּשָּׂא לָהֶם – אל תמחל את עוונותיהם.
(י) ומוסיף הנביא לומר מה העונש הראוי להם, בּוֹא בַצּוּר – שיבואו לנקרות צורים, וְהִטָּמֵן בֶּעָפָר – יסתירו עצמם בעפר הארץ, וטעם ההליכה לנקרות הצורים הוא מִפְּנֵי פַּחַד ה' – מחמת יראת העונש, וטעם ההסתתרות בעפר, וּמֵהֲדַר גְּאֹנוֹ – מפני יראת הרוממות שתהיה להם מלפני ה', וכעטלף המתחבא מפני אור השמש.
