(א) וַיֹּ֨אמֶר ה֜ אֶל־שְׁמוּאֵ֗ל עַד־מָתַי֙ אַתָּה֙ מִתְאַבֵּ֣ל אֶל־שָׁא֔וּל וַֽאֲנִ֣י מְאַסְתִּ֔יו מִמְּלֹ֖ךְ עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל מַלֵּ֨א קַרְנְךָ֜ שֶׁ֗מֶן וְלֵ֤ךְ אֶֽשְׁלָחֲךָ֙ אֶל־יִשַׁ֣י בֵּֽית־הַלַּחְמִ֔י כִּֽי־רָאִ֧יתִי בְּבָנָ֛יו לִ֖י מֶֽלֶךְ׃ (ב) וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֵ֣יךְ אֵלֵ֔ךְ וְשָׁמַ֥ע שָׁא֖וּל וַֽהֲרָגָ֑נִי וַיֹּ֣אמֶר ה֗' עֶגְלַ֤ת בָּקָר֙ תִּקַּ֣ח בְּיָדֶ֔ךָ וְאָ֣מַרְתָּ֔ לִזְבֹּ֥חַ לַֽה֖' בָּֽאתִי׃ (ג) וְקָרָ֥אתָ לְיִשַׁ֖י בַּזָּ֑בַח וְאָֽנֹכִ֗י אוֹדִֽיעֲךָ֙ אֵ֣ת אֲשֶֽׁר־תַּעֲשֶׂ֔ה וּמָֽשַׁחְתָּ֣ לִ֔י אֵ֥ת אֲשֶׁר־אֹמַ֖ר אֵלֶֽיךָ׃ (ד) וַיַּ֣עַשׂ שְׁמוּאֵ֗ל אֵ֚ת אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר ה֔' וַיָּבֹ֖א בֵּ֣ית לָ֑חֶם וַיֶּֽחֶרְד֞וּ זִקְנֵ֤י הָעִיר֙ לִקְרָאת֔וֹ וַיֹּ֖אמֶר שָׁלֹ֥ם בּוֹאֶֽךָ׃ (ה) וַיֹּ֣אמֶר ׀ שָׁל֗וֹם לִזְבֹּ֤חַ לַֽה֙' בָּ֔אתִי הִֽתְקַדְּשׁ֔וּ וּבָאתֶ֥ם אִתִּ֖י בַּזָּ֑בַח וַיְקַדֵּ֤שׁ אֶת־יִשַׁי֙ וְאֶת־בָּנָ֔יו וַיִּקְרָ֥א לָהֶ֖ם לַזָּֽבַח׃
֍ ֍ ֍
(א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל, עַד מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל שָׁאוּל, והרי האבילות הארוכה היא רק על דבר שיש בו חשיבות, וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל, ואם כן אין בו חשיבות, וכן דרך להתאבל על דבר שאין לו תחליף, וכאן יש אדם אחר הראוי למלוך, ולכן, מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן – שמן המשחה, שבה מושחים מלכים וכהנים גדולים, וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי – הגר בבית לחם, כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ.
(ב) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל לה', אֵיךְ אֵלֵךְ לשליחות שכזו, וְשָׁמַע שָׁאוּל, וַהֲרָגָנִי, [אף שכל הנביאים לא חששו ללכת בשליחות ה' גם למקומות סכנה, זהו כשהסכנה היתה חלק מהשליחות, ובזה סמך ליבם על ה' שיצילם, אבל כאן הרי לא אמר לו ה' למושחו בפרסום אלא בצינעא, וכמו שעשה אחר כך, ואם כן כשיוודע הדבר לשאול לא תהיה הסכנה חלק מהשליחות, אלא סכנה פרטית של שמואל, ובזה גם אם ייעשה לו נס, ינכו לו מזכויותיו]. וַיֹּאמֶר לו ה', עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ, וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי. ואף שיכל שמואל לעשות דבר פשוט כזה מדעתו, אך אם היה עושה כן מדעתו היה בכך שקר, אך עתה יוכל לומר כן באמת, ששלחו ה' לזבוח את עגלת הבקר.
(ג) וְקָרָאתָ לְיִשַׁי בַּזָּבַח, וְאָנֹכִי אוֹדִיעֲךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה, וּמָשַׁחְתָּ לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. [ובינתיים לא אמר לו ה' את מי למשוח למלך, כדי שאם ישאלוהו האנשים האם בא רק לשם זביחת הקרבן או לדבר נוסף, יוכל לומר באמת שבא רק לצורך הקרבן, כיון שעדיין לא ציוהו ה' בענין משיחת המלך החדש].
(ד) וַיַּעַשׂ שְׁמוּאֵל אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה', כי עתה היתה מצוותו רק לזבוח את הקרבן, וַיָּבֹא בֵּית לָחֶם, וַיֶּחֶרְדוּ זִקְנֵי הָעִיר לִקְרָאתוֹ, כיון שראו עגלת בקר בידו, וחשבו שנמצא חלל באדמה הסמוכה לעירם, והביאה לשם 'עגלה ערופה', וַיֹּאמֶר – וישאל את שמואל הגדול והחשוב שבזקנים (מצודת דוד), שָׁלֹם בּוֹאֶךָ – האם באת על דבר שלום, או שנמצא חלל באדמה.
(ה) וַיֹּאמֶר להם שמואל, באתי לשָׁלוֹם, ולא בגלל חלל אשר נמצא באדמה, אלא לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי, הִתְקַדְּשׁוּ – הכינו עצמכם וּבָאתֶם אִתִּי בַּזָּבַח, וַיְקַדֵּשׁ – ויזמין גם אֶת יִשַׁי וְאֶת בָּנָיו בין הקרואים, באופן שלא יורגש הדבר, וַיִּקְרָא לָהֶם לַזָּבַח.
