"ארבע מידות ביושבים לפני חכמים, ספוג ומשפך, משמרת ונפה".
"ספוג, שהוא סופג את הכל", פירוש, כמו ה'ספוג' שכונס לתוכו כל מיני משקין, והמשקה היוצא הוא מעורב מכל מיני משקין שנכנסו בו, כן יש תלמיד שמקבל מרבו כמה פשטים ואופנים על סוגיא אחת, ואחר כך כששואלים ממנו מה שאמר לו רבו, אינו אומר כל פרט בפני עצמו על סדרו הנכון, אלא הוא מערב באמירתו כל הפשטים יחד, ובשביל זה אין השומע יכול לקבל ממנו שום דבר ברור, כי אינו יכול לעמוד על תוכן כוונת הדברים.
"משפך, שמכניס בזו ומוציא בזו", פירוש, שהוא שוכח תמיד תיכף מה ששמע מרבו.
"משמרת, שמוציאה את היין וקולטת את השמרים", שיש לו שכל ישר, שהוא מברר הפשטים האמיתיים והטובים, ומוציאם ואומרם לשואלם כהוגן, "וקולטת את השמרים" היינו, מה שאינו נכון ואמת – אינו אומר כלום. כי ידוע, כשלומדים בעיון, בתחילת העיון בהלכה, בתחילה לפעמים עולים כמה סברות שאינן אמיתיות, עד שאחר העיון ומשא ומתן היטב, ה' יתברך מסייעו ומאיר עיניו לבוא אל האמת.
"נפה, שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת", הוא ההיפך ממשמרת, היינו ששכלו עקום מאד, שנראה לו הסברות שאינם אמיתיים, העולים בשיקול הדעת לראשונה, שהם אמיתיים, ואומרם. והסברות האמיתיים, שעולים לאחר העיון בהכרעה אמיתית, אותם אינו אומר כלל.
נמצא לפירושינו, ש'משמרת' היא המידה הטובה שבכולם, ו'נפה' הרעה שבכולם. (רוח חיים, ה, טו, וכת"י)
