155. דאגה (ב)

וְעוֹד כְּלָל אַחֵר, שֶּׁיַּחְשֹׁב וְיַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁאֵין דָּבָר רַע יוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם, וְכָל מַה שֶׁה' עוֹשֶׂה הוּא לְטוֹבַת הָאָדָם, לְטוֹבַת הַנֶּפֶשׁ אוֹ לְטוֹבַת הַגּוּף, וְכָל מַה שֶׁנִּרְאֶה לַעֵינַיִם שֶׁהוּא רָעָה, אֱלֹקִים חֲשָׁבָהּ לְטוֹבָה, לִפְעָמִים נִגְלָה הַטּוֹב לָאָדָם וְאוֹמֵר "אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה", וְלִפְעָמִים נִשְׁאַר הַטּוֹב נִסְתָּר, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה לְיַסְּרוֹ כְּדֵי לְהַצִּילוֹ מִמָּוֶת וּלְהַצִּיל נַפְשׁוֹ מֵרֶדֶת שַׁחַת. אִם כֵּן, דְּאָגָה מִנַּיִן. לְמָה זֶה דּוֹמֶה, לְמִי שֶׁנִּתְחַיֵּב מִיתָה לַמַּלְכוּת, וּבְחֶמְלַת הַמֶּלֶךְ עָלָיו נִתְרַצָּה בְּתֵת לוֹ קְצָת מַכּוֹת עַל רַגְלָיו אוֹ בְּקַחַת מִמֶּנּוּ קְצָת פְּרוּטוֹת, שֶׁבְּוַדַּאי יְקַבֵּל דִּינוֹ בְּשִׂמְחָה וְיוֹדֶה וִישַׁבֵּחַ לַמֶּלֶךְ. כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ חז"ל שֶׁה' גּוֹבֶה חוֹבָתוֹ שֶׁל אָדָם בְּטוֹבָתוֹ, שֶׁאִם נִשְׁבְּרָה צְלוֹחִיתוֹ, נִשְׁפַּךְ יֵינוֹ, מֵתָה תַּרְנְגֹלְתוֹ וְכַדּוֹמֶה, מִקְצָת הַנֶּפֶשׁ כְּכָל הַנֶּפֶשׁ, וְגָבְרוּ רַחֲמֵי הָאֵל, שֶׁגַּם מַה שֶׁנּוֹטֵל מֵהָאָדָם, הֲרֵי בֶּאֱמֶת מִשֶּׁלּוֹ הוּא נוֹטֵל, כִּי ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר, הוּא מַכֶּה, "וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא", הוּא מֵמִית וּמְחַיֶּה, בְּאֹפֶן שֶׁאֲפִילוּ עַל הַמִּיתָה – אֵין לִדְאֹג עָלֶיהָ, שֶׁאֵין ה' מֵמִית אֶת הָאָדָם לְרָעָתוֹ אֶלָּא לְטוֹבָתוֹ, אֵין לָנוּ אֶלָּא לוֹמַר, ה', הַטּוֹב בְּעֵינָיו לְנַחַת רוּחַ לִפְנֵי כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ הוּא יַעֲשֶׂה, וְעָלֵינוּ לְקַבֵּל הַכֹּל בְּרָצוֹן וּבְשִׂמְחָה.