226. ותרנות (ד)

מִדַּת הַוַּתְרָנוּת בַּבַּיִת נִצְרֶכֶת מְאֹד, וְהִיא טוֹבָה כְּיַהֲלוֹם לְעִנְיָן הַשָּׁלוֹם, וּכְאֶבֶן טוֹבָה לְעִנְיָן הָאַהֲבָה. כִּי הַוַּתְרָנוּת עוֹשָׂה שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וּבֵין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ. צֵא וּלְמַד מִמַּה שֶׁאָמְרוּ חז"ל שֶׁאָסוּר לָאָדָם לְצַמְצֵם מְאֹד בְּהוֹצָאוֹת אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּם וּרְצוֹנָם, אַף אִם עוֹשֶׂה כֵּן בִּשְׁבִיל לְהַרְבּוֹת בִּצְדָקוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, כִּי אֵין זֶה לְרָצוֹן לִפְנֵי ה', כִּי חַיֵּי בְּנֵי בֵּיתוֹ שֶׁל הָאָדָם קוֹדְמִים. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹסִיף וְלֹא יַרְבֶּה לְהוֹצִיא יוֹתֵר מִדַּי בְּמַאֲכָלוֹת וּמִשְׁתָּאוֹת וּמַלְבּוּשֵׁי רִקְמָה, כִּי הוּא עוֹבֵר עַל בַּל תַשְׁחִית, וּבִמְקוֹם לְהַשְׁלִיךְ לְאִבּוּד לְלֹא צֹרֶךְ, אוֹ לִדְבַר עֲבֵרָה, מוּטָב שֶׁיּוֹצִיאֵם לִדְבַר מִצְוָה.