ידוע מאמר חז"ל 'לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה', ויש בני אדם שמקילים בה ואין מתפללים אותה בציבור, ויש שמתפללים אותה לאחר בין השמשות, תפלה חטופה וקטופה, ויש שאין מתפללים אותה כלל, ואין זה כי אם רוע לב וחסרון אמונה, כי המאמין באמונה שלמה – כמו שהוא האמת – כי ה' יתברך הוא הנותן כח לעשות חיל, לא יאמין שהמקצר בעבודתו ירבה כבוד ביתו, והעובד עבודת ה' בשביל כך ימעט חלקו, הס כי לא להזכיר.
והרי עתה בעוונותינו אין לנו בית המקדש וחסרנו כל טוב, וכמעט זה כל עבודתנו לבוראנו, וזה כל יהדותינו, שאנחנו מתפללים שחרית מנחה ערבית, ואם גם זה נחסיר – מה אנו ומה חיינו.
וידוע מאמר חז"ל שכיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, נעשית לו כהיתר, ואם תשאל את האדם כמה שוה להתפלל תפלת מנחה וערבית בצבור, שיש כמה מצוות שהן נגררות ונלוות עמהן, הוא יענה שאין ערוך אליהן, ולמעשה הוא מניח אותם בשביל בצע כסף מועט, שלמראה עיניו ישפוט שהוא מרויח באותה שעה [ובאמת זהו שקר גמור ומפורסם בלי שום ספק, שאם מרויח ודרך רשעים צלחה – הוא הטעיית היצר, וסוף סוף אינו רואה סימן ברכה, ויותר ממה שמרויח מפסיד, ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב, זה אמת ברור], אבל ההרגל נעשה טבע, ונעשה כהיתר. ויתבונן האדם כי רק ההתחלות קשות, ואחר כך יערב לו ויבוסם לו ואשריו בעולם הזה, וטוב לו לעולם הבא.
