א. בקריאת שמע ובברכותיה, צריך האדם להשמיע לאוזניו מה שמוציא בפיו. ובדיעבד, אף אם לא השמיע לאוזניו, יצא, ובתנאי שהוציא את המילים בשפתיו. אך אם רק הרהר בליבו, לא יצא ידי חובה. (שו"ע ומשנ"ב סי' סא)
ב. חולה, או מי שמטעם אחר הוא אנוס ואינו יכול להוציא בשפתיו את קריאת שמע, יהרהר בליבו, והקדוש ברוך הוא קובע לו שכר על כך. ומכל מקום לא יצא בזה ידי חובה, ולכן אם לאחר מכן, כשעדיין לא עבר זמן קריאת שמע, יכול לקרוא בפיו, יעשה כן. (שם)
