העצבות היא מדה רעה, מנפש ועד בשר תכלה, כי משרש נחש יוצא, כי נחש עפר לחמו, והעצבות באה מיסוד העפר. וכמה רעות באות אחריה, שעובד את השם בעצבות ופנים זועפות, וכבר נאמר בפסוק 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל'. וגורם מחלוקת וקטטה.
והנה מדה זו של העצבות, יש שבאה לו מחמת נזק שאירע לו בגופו או בנכסיו, ויש מחמת גאוה שיש בו, ומיד כשעושים לו משהו נגד רצונו, או מה שנראה לו לפי דעתו שאינו לפי כבודו, תיכף אש תוקד בקרבו וחמתו בערה בו. וכשאינו יכול לדבר דבר ולנקם נקם – מתעצב אל לבו, באופן שהעצבות היא תולדת הגאוה והכעס, היוצא מן הטמא, טמא.
והאיש אשר הוא טהור, יתגבר לדחות מעליו מדה זו במחשבות טהורות, שאם באה לו העצבות מחמת שעשו לו נגד רצונו, ישפיל עצמו ויחשוב, מה אני ומה חיי, ומה יתן ומה יוסיף אם מכבד אותי או מבזני אדם שכמותי להבל דמה, והכל הבל. ואם העצבות באה לו מחמת איזה מקרה, יחשוב ויבין כי לא 'מקרה' הוא, אלא גזרת הבורא לטובתו, כי את אשר יאהב השם יוכיח, וישמח לבו ויגל כבודו על כי השם אהבו.
אמנם בזמן הזכרת חורבן בית המקדש, שנחרב בעוונותינו הרבים, אז בכל עצב יהיה מותר, וכל המרבה להתעצב אל לבו ביגון ואנחה בכי ואנקה, הרי זה משובח. אבל בשאר הזמנים, ובפרט בעת עבודת השם, ישכח עצבו ורגזו ויהיה אך שמח וטוב לב:
