קללה היא רעה חולה, למקולל ולמקלל תחלק 'שלל', יאכלו את חלקיהם גם שניהם. שאם היא קללת חנם בלי אשמה, תחזור למקומה, על המקלל, ולפעמים אפילו כשאינה קללת חנם, גם כן חוזרת על המקלל. ואם יתקיימו הקללות, הרי המקלל עתיד ליתן את הדין, שגורם שחברו יענש, ורעה תבוא עליו על ידו. ולפעמים הקללות מתקיימות אפילו כשיוצאות מפי איש קל והדיוט, וכמאמר חז"ל לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, והכל לפי השעה ולפי הרגע, תוכל להתקיים הברכה והקללה.
וידוע שאחד משס"ה לאוין הוא שלא לקלל שום אחד מישראל, ואם מקללו שלא בפניו עובר גם על 'לא תקלל חרש'. וכיון שאמרו חז"ל שהאורח המברך לבעל הבית – הוא עצמו מתברך, שנאמר 'ואברכה מברכיך', יש ללמוד מכך שהמקלל אדם מישראל – מתקלל בעצמו, שנאמר 'ומקללך אאור'. ולכן תמיד יזהר האדם שלא ישמע על פיו רק ברכות לישראל, ואז יתברך בעצמו.
