לכאורה, מה גנאי הוא בתיבות 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' (שמחמת כן תקנו שיאמרום בלחש), אך יבואר, כי הנה באומרינו 'ה' אלוקינו ה' אחד', אין רצוננו לומר שהוא אחד באלוהות, כי אם שהוא אחד ממש, ואין דבר אחר בעולם זולתו. כי לוא רגע אחד יסתיר רצונו מכל העולמות, היו כלא היו, ספו תמו, והיו כלא נאצלו. וזה אמיתת כבודו יתברך שמו.
אבל כשאנו אומרים שהוא מלך עלינו, הוא ממש כמו שישובח מלך גדול כי הוא מלך על כפר קטן, אשר הוא כדי בזיון וקצף.
אבל מה נעשה, רצונו זהו כבודו, שאמר ונעשה ציוויו. רצה להמציא ברואים מאין, ולהקרא עליהם מלך עולם, לגודל ענוותו, ואם כן, הוא ממש גנאי לו, כביכול, לומר שמולך על דברים אלו, וכל הכבוד שנגדלנו בזה הוא הכל רק ענוותו, שרצונו כן.
והנה כאשר היתה עוד מלכותו נגלית עלינו בהדר גאונו, כימי צאתנו מארץ מצרים או בזמן הבית, עם כל זה היתה גדלה ענוותו להקרא מלך עלינו, מכל שכן בהיותנו בעוונותנו הרבים אחרי כן בהסתר פנים. (רוח חיים ג ב)
