[אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנָן לְאַבַּיֵי, האומר שהוצרכה פרשת 'שבועת העדות', ואין די בפרשת 'שבועת ביטוי', כדי ללמד שחייב בשבועת העדות קרבן אף במזיד, אֵימָא – שמא נאמר, שאם נשבע שבועת העדות בְּמֵזִיד, מִיחַיַּיב חֲדָא – חייב רק משום שבועת העדות, ואם נשבע שבועת העדות בְּשׁוֹגֵג, מִיחַיַּיב תַּרְתֵּי, גם משום שבועת העדות וגם משום שבועת ביטוי, שהרי משום שבועת ביטוי חייבים אף בשוגג. אָמַר לְהוּ אביי, לָאו הָיִינוּ דְּאָמְרִי – האם אין זה מה שאמרתי לכם שיש לדרוש מהפסוק העוסק בשבועת ביטוי, (ויקרא ה ד) 'אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה', ומלשון 'לְאַחַת' יש לדרוש שרק אַחַת אַתָּה מְחַיְּבוֹ על שבועת ביטוי, וְאִי אַתָּה מְחַיְּבוֹ שְׁתַּיִם, וּבודאי כוונת הפסוק ללמד שבשוגג אינו חייב שתים אלא אחת, דאִי בְּמֵזִיד, מִי אִיכָּא תַּרְתֵּי – וכי ניתן היה לחייבו שתים, והרי אין חיוב שבועת ביטוי כלל במזיד. רָבָא אָמַר, אין צורך בדרשת הפסוק 'לאחת' כדי ללמוד שהנשבע שבועת העדות בשוגג אינו חייב שתים, אלא אנו יודעים זאת מִשּׁוּם דַּהֲוָה דָּבָר שֶׁבִּכְלָל – שבועת העדות היתה בכלל שבועת ביטוי, וְיָצָא לִידוֹן בַּדָּבָר הֶחָדָשׁ – הוציאה אותו התורה מכלל שבועת ביטוי, לחייבו משום שבועת העדות, והכלל הוא שבאופן זה אֵין לְךָ בּוֹ אֶלָּא חִידּוֹשׁוֹ בִּלְבַד, והיינו חיוב קרבן שבועת העדות, ולא קרבן משום שבועת ביטוי.
תמהה הגמרא, מִכְּלָל – משמע מכך, דְּאַבַּיֵּי, המצריך את דרשת הפסוק 'לאחת' כדי לפטור את הנשבע שבועת העדות מקרבן שבועת ביטוי, סָבַר דאִיתֵהּ לִשְׁבוּעָה בָּעוֹלָם – סובר הוא שקיימת אפשרות לחייב את הנשבע שבועת העדות משום שבועת ביטוי, ורק משום מיעוט הכתוב אי אפשר לחייבו שתים, ונפקא מינה מכך, שאם הנשבע אינו חייב קרבן שבועת העדות, כגון שהוא פסול לעדות, יש לחייבו משום שבועת ביטוי], וּמִי אָמַר אַבַּיֵּי הֲכִי – וכי יתכן שאביי סובר כן, הָאָמַר – והרי כך אמר אַבַּיֵּי, וּמוֹדֶה רַב בְּאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ [שְׁבוּעָה] שֶּׁאֲנִי יוֹדֵעַ לְךָ עֵדוּת, וְאִשְׁתַּכַּח [-ונמצא] דְּלֹא יָדַע לֵיהּ, דְּפָטוּר מקרבן שבועת ביטוי, הוֹאִיל דְּלֵיתֵיהּ – כיון ששבועה זו אינה שייכת ב'לאו', והיינו בְּשבועה שאֵינִי יוֹדֵעַ לְךָ עֵדוּת, כיון אם היה נשבע שאינו יודע עדות לא היה מתחייב קרבן שבועת ביטוי אלא קרבן שבועת העדות, וכל שבועה שאינה גם בלאו וגם בהן, אין חייבים עליה קרבן שבועה.
אומר הרי"ף, הַאי קוּשְׁיָא – קושיא זו, חֲזֵינָא בָּהּ לְרַבְּוָאתָא כַּמָּה פֵּירוּשֵׁי – ראינו בה לרבותינו כמה פירושים, וְלֹא סָלֵיק לְהוּ חַד מִינַּיְיהוּ כְּהוֹגֵן – ואין אחד מפירושיהם מתיישב כראוי, וּלְהָכִי כָּתִיבְנָא לָהּ לִבְרוּרָה – ולכך כתבנו לברר את ביאור הקושיא, מִשּׁוּם דְּקָשָׁה הִיא וַעֲמוּמָה, וְהַדֵין [-וזהו] פֵּירוּשָׁהּ, כֵּיוָן דְּאַקְשׁוּ לֵיהּ רַבָּנָן לְאַבַּיֵי, וְאֵימָא – שמא נאמר שאם נשבע שבועת העדות בְּמֵזִיד מִיחַיַּיב חֲדָא, רק משום שבועת העדות, כיון שאין חיוב קרבן שבועת ביטוי במזיד, אך אם נשבע בְּשׁוֹגֵג, מִיחַיַּיב תַּרְתֵּי, חֲדָא מִשּׁוּם שְׁבוּעַת הָעֵדוּת, וַחֲדָא מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּיטּוּי, וְאַהְדַּר לְהוּ – והשיב להם אביי, לָאו הָיִינוּ דְּאָמְרִי לְכוּ – האם אין זה מה שאמרתי לכם בדרשת הפסוק 'לְאַחַת' לגבי שבועת ביטוי, שרק אַחַת אַתָּה מְחַיְּבוֹ, וְאִי אַתָּה מְחַיְּבוֹ שְׁתַּיִם, שַׁמְעִינָן מִינֵּיהּ – יש ללמוד מכך, דִּסְבִירָא לֵיהּ לְאַבַּיֵי [-שאביי סובר], דְּ'לָאו' דְּבָעִינַן לְמִיהְוֵי כְּנֶגֶד 'הֵין' בִּשְׁבוּעַת בִּיטּוּי – שמה שאנו צריכים שתהיה אפשרות של 'לאו' כנגד 'הן' בשבועת ביטוי, אִיתֵיהּ – קיים בְּ'לָאו' דִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת, שֶׁשבועת העדות הִיא שְׁבוּעָה שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ לְךָ עֵדוּת, וכנגדה שייכת שבועה שאני יודע לך עדות, וְאִשְׁתְּכַח דְּאִיתֵיהּ בְּלָאו וְהֵין – ונמצא ששייכת שבועה זו גם ב'לאו' וגם ב'הן', ומחמת כן ניתן לחייב עליה משום שבועת ביטוי, וַהֲוָה סָלֵיק אַדַעְתִּין – ומחמת כן עלה בדעתינו לומר דְּמִיחַיָיב עֲלָהּ תַּרְתֵּי – שמתחייב עליה שתים, חֲדָא מִשּׁוּם שִׁגְגַת שְׁבוּעַת בִּיטּוּי, וַחֲדָא מִשּׁוּם שִׁגְגַת שְׁבוּעַת הָעֵדוּת, וּלְהָכִי אִיצְטְּרִיךְ קְרָא לְמִכְתַּב 'לְאַחַת', לְמִעוּטֵי לְשִׁגְגַת שְׁבוּעַת בִּיטּוּי, דְּלֹא לִיחֲיָיב עֲלָהּ בַּהֲדֵי – שאינו מתחייב עליה יחד עם שְׁבוּעַת הָעֵדוּת, לְמִיהְוֵי תַּרְתֵּי – שיהיו שתים, אלא חייב רק אחת, משום שבועת העדות, וְאַקְשִׁינָן עֲלֵיהּ – ועל כך הקשתה עתה הגמרא, הֵיכִי אָמַרְתָּ דַּהֲוָה סָלֵיק אַדַעְתִּין דִּמְחַיֵּב תַּרְתֵּי – איך עלה בדעתינו לחייב שתים בְּאומר אֵינִי יוֹדֵעַ לְךָ עֵדוּת, חֲדָא מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּיטּוּי וַחֲדָא מִשּׁוּם שְׁבוּעַת הָעֵדוּת, דְּמִשְׁתַּכְּחָא לָהּ בִּשְׁבוּעַת בִּיטּוּי – וניתן לחייב על כך משום שבועת ביטוי כיון דְאִיתָהּ – שהיא שייכת גם ב'לאו', והיינו בְּנשבע שאֲנִי יוֹדֵעַ לְךָ עֵדוּת, וכל דבר שישנו ב'לאו' ו'הן' יש לחייב עליו משום שבועת ביטוי, וְהָא אַתְּ הוּא דַּאֲמַרְתְּ – והרי אתה, אביי, הוא שאמר, מוֹדֶה רַב בְּאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ שְׁבוּעָה שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ לְךָ עֵדוּת, וְאִשְׁתְּכַח – ונמצא דְּלֹא יָדַע לֵיהּ, דְּפָטוּר, הוֹאִיל דְּלֵיתֵיהּ – כיון שאין שבועת ביטוי זו שייכת בְּנשבע שאֵינִי יוֹדֵעַ לְךָ עֵדוּת, מִשּׁוּם דְּהָוְיָא לָהּ שְׁבוּעַת שֶׁקֶר שחייבים עליה קרבן שבועת העדות, וּלְהָכִי אִיפְטַר לֵיהּ בְּ'הֵין' דִּשְׁבוּעַת בִּיטּוּי – ולכן הוא נפטר מקרבן שבועת ביטוי בנשבע שאני יודע לך עדות, מִשּׁוּם דְּ'לָאו', דְּאֵינִי יוֹדֵעַ לְךָ עֵדוּת – כיון שהצד השני של אותה השבועה, והיינו האופן של 'לאו', שאיני יודע לך עדות, לָאו לִשְׁבוּעַת [בִּיטּוּי] הוּא – אין בזה חיוב קרבן שבועת ביטוי, אֶלָּא לִשְׁבוּעַת הָעֵדוּת הוּא, וְרק מִשּׁוּם שְׁבוּעַת הָעֵדוּת הוּא חַיָּב, וְלֹא מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּיטּוּי, ואין שבועת ביטוי נוהגת אלא באופן שגם ה'הן' וגם ה'לאו' של אותו ענין, שייך בשבועת ביטוי, וכגון 'שאכלתי' ו'שלא אכלתי', ואילו כאן ה'לאו' של איני יודע לך עדות אינו שייך לקרבן שבועת ביטוי, אלא לקרבן שבועת העדות, וְכיון שכך, הֵיכִי הֲוָה סָלֵיק אַדַעְתִּין – איך עלה בדעתינו לְחִיּוּבָא תַּרְתֵּי – לחייב את הנשבע שבועת העדות לשקר בשתי קרבנות, חֲדָא – ואחת מהם היא מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּיטּוּי, (ואין) [כֵּיוָן דְּאֵין] לִשְׁבוּעוֹת בִּיטּוּי בְּ'אֵינִי יוֹדֵעַ לְךָ עֵדוּת' שׂוּם שְׁבוּעָה בָּעוֹלָם, וכפי שהתבאר בדברי אביי שאין על כך חיוב קרבן שבועת ביטוי, וכיון שאין חיוב קרבן ב'לאו' אין חיוב קרבן אף ב'הן', וּלְמַאי אִיצְטְּרִיךְ קְרָא לְמִעוּטֵי דְּלֹא תִּהֲוֵי תַּרְתֵּי – ולשם מה יש צורך בפסוק המלמד שאינו חייב על כך שתים יחד עִם שְׁבוּעַת הָעֵדוּת, והרי כיון שאין קרבן שבועת ביטוי ב'הן', וכפי שהתבאר, אין גם ב'לאו'. וְעָמְדָה הַקּוּשְׁיָא.
וּפַּרְקִינָן – ותירצה הגמרא, הָדַר בֵּיהּ – חזר בו אביי ממה שאמר שהנשבע שהוא יודע עדות לחבירו פטור מקרבן שבועת ביטוי. וְאִי בָּעֵי תֵּימָא – ואם תרצה אתרץ לך תירוץ נוסף, חֲדָא מִינַּיְיהוּ – שאחת ממימרות אלו, רַב פָּפָּא אֲמָרָהּ, ולא אביי, וְלֹא מַקְּשִׁינַן מֵאֲמוֹרָא עַל חַבְרֵיהּ – ואין מקשים מאמורא אחד על חבירו. הָדֵין הוּא פֵּירוּשָׁא – זהו פירושה דְּהַאי קוּשְׁיָא בְּבֵיאוּר, בְּלֹא סָפֵק, וְהִרְוַחְנוּ בָּהּ [-והרחבנו בביאורה] יוֹתֵר מִדַּאי, אַף עַל פִּי שֶּׁאֵין דַּרְכֵּנוּ לְהַרְוִיחַ כָּל כָּךְ.
